הפרשה הנדונה עוסקת בגבר שחתם במהלך נישואיו על הסכם ממון בלתי סביר, במסגרתו התחייב לשתף את הכנסותיו ורכושו המלא עם אשתו – גם במקרה של פרידה – בעוד היא שומרת לעצמה את כל נכסיה האישיים. יתרה מכך, נכללו בהסכם סעיפים שהגבירו את תלותו הכלכלית באישה, תוך יצירת מציאות שבה כל החלטה כלכלית משמעותית דרשה את אישורה הבלעדי. במשך שנים חי הבעל תחת תנאים אלו, מתוך אמונה שאין לו מוצא משפטי – עד שהעז להגיש תביעה לביטול ההסכם.
"אין לסבול מצב שבו צד אחד מחתים את האחר על הסכם ממון באופן שמנטרל לחלוטין את עצמאותו הכלכלית, ומותירו ללא כלים להתמודד עם השלכות הפרידה", כתבה השופטת הילה גורביץ' עובדיה, שדנה בתיק וקבעה כי העובדה שההסכם קיבל אישור משפטי אינה הופכת אותו לקביל כאשר ברור שהוא נחתם תוך חוסר שוויון קיצוני וניצול פערי כוחות.
המשפט הישראלי תמיד התייחס להסכמי ממון כאל אבן יסוד ביחסי זוגיות. אבל האם אנחנו עיוורים לכך שלפעמים ההסכמים האלה אינם אלא חוזים שנחתמים בנסיבות בעייתיות, תוך ניצול פערי כוחות ויכולת מיקוח? כשמדובר בנשים שנדרשות לחתום על חוזים כאלה, המערכת המשפטית יודעת לזהות עושק ולבטל אותם כ"בלתי הוגנים". אבל מה קורה כשהקורבן (כמו במקרה הזה) הוא גבר? האם יש לו סיכוי מול המערכת? עד היום – התשובה היתה לרוב שלילית.
