לא תמיד זה הולך חלק. במיוחד בתיאור דמותה של שירלי. הנה למשל, כשהיא נקלעת למשבר, אספריל מתחקה אחרי הלך המחשבה שלה וכותב בין השאר (עמוד 155 בספר): "כן, היא אישה חדה ומבריקה, היא חושבת לעצמה למחרת בבוקר בדרכה אל המשרד. לא סתם הגיעה לטופ של הטופ, ואנשים מבריקים יודעים שלעתים קרובות האדם היחיד שיכול לפגוע בהם זה קודם כל הם עצמם…"
משהו כאן בתיאור מפורש ו"מסביר" מדי ונראה כאילו נלקח מאיזה תיאור גנרי שנמצא במגזין כרומו מבריק על שולחן בכניסה למרפאה של רופא שיניים. אם יש כאן לאספריל איזה קומנט על הדמות – כלומר אחת שקוראת וחושבת על עצמה במושגים של מגזין אופנה נפוץ, הוא לא ברור ובטח שלא נחוץ.
אבל רוב הזמן הוא מצליח להימנע כאמור מסוג כזה של מעידות. יש לאספריל חוש ריח מפותח, ובמקביל גם יכולת תיאור משכנעת מאוד של האפלה שרובצת כמו כלב מנומנם בשולי הנפש של הגיבורים, ואולי גם של החברה הישראלית כולה.
יש לו גם בקיאות גדולה בנעשה בתוך חברות גדולות ובעסקאות המפוקפקות שנרקמות שם. הנה למשל מנכ"ל של בנק גדול שנחשד באונס של כלכלנית בכירה שעבדה צמוד אליו, או עורך דין ידוע ששתה כנראה כוסית אחת או שתיים יותר מדי ופגע אחר כך במכונית של אם ובנה – פרשה שהתגלגלה אחר כך גם לתקשורת.
בקצה קצה של זה נרמז גם, אני חושב, הפער או ההבדל בין ישראל של השכונות (חולון למשל, המקום שממנו באה שירלי הגיבורה) לבין ישראל של האלפיון העליון, שבה חטאים ופשעים גדולים מטויחים או נסגרים לפעמים על ידי מעבר של כסף גדול, גדול מאוד אפילו, מצד לצד.
הנושא הזה של ישראל השנייה מול הראשונה (נושא שמן הסתם עסקו בו למכביר הסופר רון כחלילי, ופרשן הטלוויזיה אבישי בן חיים) מוצה כבר לעייפה, לטעמי לפחות, וטוב שאספריל לא מתפתה לחרוש בשדה הזה יותר מדי. תחת זאת הוא מקפיד לעסוק במה שהוא באמת טוב בו – חקר של נפש האדם והיצרים והמאוויים שמתרוצצים בה, וכאמור לא תמיד מוצאים בקלות את פתרונם.
