הקמת מדינת ישראל והצלחותיה עוררו פולמוס נרחב בשאלה אם יש עדיין צורך לצום בתשעה באב. התחושה שפיעמה בלב רבים הייתה שלא יהיה זה נכון להתעלם מהעובדה שאנו משקמים את עצמנו, שבים לארץ, מקימים מדינה – והוויית החורבן מפנה את מקומה לתקומה.
חלק מהמתדיינים טענו שצריך להפסיק לציין את המפלה הגדולה שהייתה בעבר. אחרים טענו שיש לה עדיין מקום, בשל החסרונות שעוד עימנו, אבל שעלינו להביא לידי ביטוי גם את השינוי, ולכן צריך לשנות את אופיו של תשעה באב.
מהצד השני התעוררה התנגדות לכל שינוי, בין שמכוחה של שמרנות הלכתית ובין שמהטיעון שלפיו יש לחגוג את יום העצמאות במלוא העוצמה, ולהמשיך להתאבל על מה שעדיין לא קיים. ואין לשכוח חלק גדול בציבור הרחב שהנושא כלל לא נגע בו.
האם השתנה דבר מה בשנתיים האחרונות? נראה שכן, לפחות בשני תחומים. ראשית, חשנו, ואנחנו עדיין חשים, את טעמו של החורבן. אומנם, בעזרת השם, מדינת ישראל לא חרבה, וצה״ל משיב מלחמה שערה. אבל הצלקות, הדאגה לגורל החיילים והחטופים והאווירה הכללית משרטטים ומעצבים תחושת כבדות פנימית, שמכשירה את הלבבות ליום כאב.
שנית, גם כשמנקים את כל הדביקות המתקתקה מדיבורים על ״אהבת חינם״, התחושה העמוקה היא שמשהו לא טוב עובר על השיח בחברה הישראלית – הוא מפלג וקורע, והדבר קשור בקשרים רבים לכל מה שמתחולל משמחת תורה שלפני שנתיים ועד היום.
אנחנו לא הראשונים שמתלבטים בעניין הדרך הראויה לציין את החורבן, ובכלל, בשאלה אם עדיין עלינו לזכור אותו. שנתיים לפני סיום בניין הבית השני נשלחה משלחת לנביא זכריה עם שאלה דומה: ״האבכה בחודש החמישי?״.
גם אז הועלתה סברה כי אין זה מתאים להמשיך בצום על חורבן שבניינו כמעט הושלם. בדברי תשובתו הכיר הנביא זכריה בשינויים הגדולים שאכן התרחשו, והדגיש כי שבי ציון יזכו לראות בהבטחות הגדולות שהמציאות מזמנת. בד בבד, הוא קרא למשלחת לתת את הדעת לעולם התיקון הנדרש. להבין כי יום הצום לא נועד לרצות את הקב”ה, כי אם לשנות אותנו, מתוך התבוננות בתשתית החברתית הדורשת מהפך, כדי שיהיה אפשר לדבר על קומות גבוהות יותר של המציאות.
הפסוקים שאמר אז, ושמיקדו את היעדים העיקריים שעומדים בפני החברה, כאילו נכתבו היום. ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ” (זכריה ח’, ט”ז־י”ז).
כמה גם אנחנו זקוקים ליום תיקון. כמה גם אנחנו צריכים לשמוע את הקריאה הזו, ולהבין את הצעדים הראשונים שמוטלים עלינו: לחזור לדבר אמת זה עם זה, ולא להתמכר לטענות השווא ולחדשות השקר. לחתור לאיזון מחודש שבין האמת ובין השלום, ולראות את שפת הצדק ואת שפת החסד והשלום כשתי שפות שאנחנו דוברים כאחת.
איזו תועלת עצומה נשאב גם אנחנו מהרצון שלא לחשוב את רעת האחר בליבנו, ושלא לנצל כל נפילה או כל פליטת פה כדי להפוך אותן ל”הם”. ואיזו מהפכה נדרשת כדי שמילה תחזור להיות מילה, והתחייבות תישא בכנפיה את החובה לממשה ואת הסלידה העמוקה משבועת שקר.
יום תשעה באב נושא אפוא בחובו שני צירים: הראשון – חיבור להיסטוריה היהודית, ולהכרה שבד בבד עם הזכות הגדולה להיות חלק ממדינת ישראל של היום, אנחנו עדיין אומה שנושאת בגופה את צלקות החורבן והגלות ואת כל מה שהיה קשור בהן.
השני – ציר התיקון החברתי שנביאי ישראל לימדו אותו בזמנם, והוא רלוונטי כל כך לנו עצמנו, כחלק מהבניין הנדרש וממניעת החורבן שאנו עלולים להביא על עצמנו במו ידינו. דיבור האמת והשבת הרצון להיטיב זה עם זה הם תנאי היסוד להעצמת הקיום ולאיחוי השברים.
הכותב הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר
