במשך עשרות שנים ניתב אצלנו השמאל את השיח הציבורי בשליטה כמעט מוחלטת. הוא עשה זאת באמצעים שונים. אחד מהם הוא "שחיטת פרות קדושות", כלומר ערעור, הלעגה והשנאה של ערכינו הבסיסיים כעם, כתרבות וכמדינה – יהדות, אהבת המולדת והזיקה לעם היהודי.
אמצעי אחר שנקט הוא מניעת שיח בנושאים שאינם ערבים לאוזניו של השמאל, או במילים אחרות: סתימת פיות. זה נעשה גם באמצעות תיוג נושאים כמו מדינת לאום, דמוגרפיה, התיישבות בארץ ישראל, מדיניות הגירה, צבא מנצח וכו' – כ"גזענות", "הסתה", "פשיזם" ועוד.
האמצעי הנוסף, הסמוי אך היעיל מאוד, לניתוב השיח הוא השימוש ב"מושכלות יסוד". אלו מנטרות המוצגות כאקסיומות שהן לכאורה "מן המפורסמות", כלומר מעל לכל ויכוח, ולכן לכאורה אין צורך לבססן. אלא שהן "מן המפורסמות" רק משום שבמחנה השמאל דואגים לפרסם אותן ללא הרף. כך, אף שאינן ניתנות לביסוס, ואף יש ראיות למכביר המפריכות אותן, הן הופכות למעין מסילות מחשבה שעליהן נע הדיון הציבורי בישראל, בעוד התיוג שלהן כ"אקסיומות" מונע דיון רעיוני חופשי באמיתותן.
כדי שמנטרות אלו יזכו למעמד המכובד הזה, עליהן לעטות לבוש מושך, שמחבר אותנו אסוציאטיבית לרעיונות שהם לא רק חיוביים, אלא גם מקובלים ומוסכמים על מרבית הציבור. כך מוסתר טיבן האמיתי. רבים מאיתנו מכירים לא מעט מהן. למשל, דמוקרטיה. אבל לא חלילה זו של שלטון העם באמצעות רוב של נציגיו שנבחרו בבחירות חופשיות, אלא "דמוקרטיה מהותית", שאינה אלא כסות לדיקטטורה של מיעוט "נאור"; או "אחדות", שהיא כינוי מכובס לאימוץ טוטאלי של הדעה שהשמאל קובע שהיא הנכונה ברגע נתון; או "שומרי סף", שהוא כינוי "מוסרי" לבריוני סף שמונעים את יישומם של חוקי הכנסת ומסכלים את מדיניות הממשלה הנבחרת, אם זו אינה ממשלת שמאל על מלא.
שלום כמו ב־7 באוקטובר?
היעד העיקרי והאמיתי של השמאל מאז מלחמת ששת הימים ועד היום הוא החזרת ישראל לגבולות 1967 כדי להגיע ל"שלום" עם הפלסטינים. השלום הזה היה למעשה בלתי אפשרי להשגה, והמחיר שישראל נדרשה לשלם תמורתו לא היה מקובל ולא מוסכם על ידי חלק גדול של הציבור. אבל לא נורא – את כל זה יעטפו בקלישאות שתפקידן להמתיק את הגלולה.
כך דיבר "מחנה השלום" על "תהליך השלום", "שטחים תמורת שלום", "קורבנות השלום", "ההתנחלויות הן מכשול לשלום", ו"אם ישראל לא תיכנע ל'תהליך השלום', תפרוץ מלחמה". כי הרי מי אינו מעדיף שלום על פני מלחמה ושפיכות דמים?
וכל זה, אף על פי ששלום עם הפלסטינים אף פעם לא עמד על הפרק בעולם האמיתי, ואילו שפיכות דמים הייתה גם הייתה. אמת זו קיבלה משנה תוקף בטבח 7 באוקטובר, שהיקפו ועוצמת אכזריותו הבהירו לרבים מאיתנו, גם במחנה השמאל, ששלום עם צוררים שמטרתם העליונה היא להשמיד את העם היהודי אינו בא בחשבון, ודאי לא כתוכנית מדינית של המדינה היהודית.
אלא שציבור אחר בשמאל מסרב לכלול את המציאות במערך שיקוליו. בחלקו. הוא אפילו כבר ויתר על ישראל כמדינה יהודית, כלומר על הרעיון הציוני, וכדרכו, הלביש את ויתורו זה במנטרות מכובסות של "מדינת כל אזרחיה", או "שתי מדינות לשני עמים". לעומת זאת, הוא בשום אופן לא ויתר על תוכניתו להקים ב"שטחים" שהוא מתכוון שישראל תיסוג מהם, כלומר בלב ארץ ישראל, מדינה מספר 23 לערבים. וזאת בעיקר משום שזו התוכנית המדינית היחידה שהצליח להגות, ואין לו שום תוכנית אחרת.
בעטיפה יפה
לכן גם בימים אלה מנסה אותו שמאל להביא ליישום התוכנית שלו להקמת מדינה פלסטינית, וכהרגלו – על ידי מכירתה לציבור בעטיפה יפה. והוא אכן מצא אחת כזו: "אסטרטגיה". איזה מושג נפלא. שכן בתודעה הציבורית הוא נקשר למחשבה לטווח ארוך, לתכנון רב־חוכמה, לתחום שמתאים רק למביני דבר, לנאורים ולמשכילים, ולא לבבונים, לביביסטים ולמשיחיסטים.
וכך, כל איש תקשורת שרואה את עצמו כבעל מעמד, חייב להתריס לפחות פעם ביום עם השאלה: "אז מה האסטרטגיה?". השאלה אף פעם אינה מופנית אל נציגי השמאל, דבר שמתבקש נוכח התנפצותם של חזון השלום וההכלה שלהם שוב ושוב אל סלעי המציאות. היא מופנית רק כלפי הממשלה, ראש הממשלה, נציגי הציבור שאינם בשמאל, וכלפי כל מי שמשמיע דעה שאינה תומכת ברעיון הנשגב של הפיכת התנועה הציונית לתנועה להקמת מדינה פלסטינית לערבים, שחרתו על דגלם ובאמנתם את החרבת מדינת ישראל ואת השמדת עם ישראל.
לנו בימין, לעומת זאת, יש אסטרטגיה אמיתית, והיא פשוטה מאוד. אותה אין צורך לשווק בשום מושגים שקריים, הסוואות, מנטרות ודמיונות שווא: הבטחת קיומה של מדינת היהודים, חיזוקה ושגשוגה.
