העיתונאי ברק רביד פרסם ידיעה מרתקת. ראש המוסד, דדי ברנע, נועד בוושינגטון עם נציגו של דונלד טראמפ, סטיב וויטקוף, ועדכן אותו כי ישראל במגעים עם לוב, אינדונזיה ואתיופיה לאכלוס פליטים מעזה בשטחן. שלוש המדינות הללו, מסרו המקורות, הביעו נכונות לקלוט בשטחן פלסטינים מן הרצועה במספרים גדולים.
שניים עשויים היו להדליף את הידיעה. לשכת ראש הממשלה, שביקשה לפייס את השותפים לקואליציה ולהראות כי היא פועלת בכיוון הרצוי להם, או האמריקאים, שניסו בדרך זו לפגוע בתוכנית – או להבדיל, להתחיל להזליף את פרטיה לדעת הקהל העולמית. כך או אחרת זו אינה ידיעה רגילה. משמעותה היא כי ממשלת ישראל עדיין פועלת במרץ כדי לנקות את עזה מאוכלוסייתה.
הידיעה חשפה כמה מסקנות מעניינות. מתברר כי ישראל מקיימת באמצעות המוסד מגעים חשאיים עם אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם (כ־280 מיליון נפש). גם עם לוב מצויה ישראל במגעים, אבל בכך אין חדש. ארצו של הרודן המנוח מועמר קדאפי קרועה בין שתי ישויות פוליטיות, ואחת מהן, זו אשר במזרח בהנהגת הקצין לשעבר ח'ליפה חפתר, מיודדת עם ישראל זה עשור.
גם איחוד האמירויות בוחשת בחשאי אצל חפתר, וגם ארה"ב, מצרים ומדינות נוספות. בגלל הנפט שלה, מיקומה האסטרטגי בים התיכון והיותה שער לאפריקה, לוב של ימינו היא זירת מאבק. כמו ישראל ושותפותיה, גם היריבות – איראן, טורקיה, רוסיה וקטאר – מבקשות לאחוז בלוב ולרכוש השפעה אזורית.
אבל הסיפור המעניין הוא אתיופיה. בין אתיופיה למצרים שוררת מתיחות ארוכת שנים על מי הנילוס. אתיופיה בנתה סכר גדול ("התחייה"), והיא לוקחת לעצמה נתח ממי הנהר הזורמים למצרים. היו שנים שבהן איימה מצרים לשלוח את מטוסיה לתקוף את הסכר, אך נמלכה בדעתה. שני הצדדים מצאו פתרון דיפלומטי, אבל מים הם מקור חיים, ולמרות הרגיעה היחסית, עדיין מבעבעת החשדנות ביחסיהן.
תוכנית הפינוי של פלסטינים מעזה נתקלת בסירוב מקיר לקיר במצרים. היא זוכה להתנגדות רבתי ברחוב ובשדרות השלטון. אם תצא לפועל, קיים סיכוי רב כי מצרים לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים. ייתכן אף שתיאלץ לפגוע בהסכם השלום עם ישראל. בבואה לגייס את אתיופיה לתוכנית הזו, מעלה ישראל את רף העצבים בקהיר. אתיופיה, מצידה, באומרה כן לתוכנית, משדרת בוז כלפי מצרים. מצוקתכם ועמדותיכם בעניין העזתי, אומרים האתיופים, אינן הבעיה שלנו.
פליטים, היכן שיהיו, הם צרה צרורה. מה גורם לאתיופיה להסכים לאכלס מאות אלפים מהם? כאשר מדובר בישראל, לרוב התשובה היא משאבי ביטחון. יחסיה של אתיופיה עם שכנתה אריתריאה מעורערים מאוד בימים אלה, עד כדי חשש למלחמה. ישראל בוודאי תסייע לה בתמורה, אם המצב יידרדר, וגם ארה"ב תתרום את חלקה. לוב ואינדונזיה אף הן מייחלות לחיבוק אמריקאי, אם יקלטו פלסטינים בשטחן.
כל דיון מהסוג הזה המתקיים בישראל חייב לכלול גם חיבוט מוסרי. לא בגלל דדי ברנע, נכד ליהודים שברחו מהיטלר לארץ ישראל, ואולי הצילו את עצמם מטרנספר וגם שמד. אלא בגלל כולנו ומהיכן שבאנו.
ישראל טוענת כי הפינוי ייעשה מרצון. לאזרחים תוצע חבילת פינוי, והם יהיו חופשיים להחליט אם להיענות לה. אבל ברצועה שורר מחסור חריף במזון. רוב בתי המגורים נחרבו. ההפצצות נמשכות, ואזרחים מצויים בסכנת חיים. הטיפול הרפואי ניתן בצמצום, השירותים לאזרח קרסו, ואת הרחוב מנהלות כנופיות פשע. נכון שחמאס התחילו, אבל אנחנו המשכנו. וכאשר ישראל, שיזמה חלק רב מכל זה בדעה צלולה ובאופן מתוכנן, יהיו צרכיה צבאיים ככל שיהיו, מציעה לעזתי ללכת – הרי היא דוחקת אותו למצב של אין ברירה.
יהיה גורלה של עזה אשר יהיה, עלינו להיות הוגנים עם עצמנו. זו איננה תוכנית לפינוי מרצון, אלא מפעל סילוק.
ההישג המציאותי היחיד
כולם מדברים על "המפות" של רצועת עזה, כאילו הייתה הסוגיה מחסום בלתי עביר בפני החזרת החטופים הביתה. מדובר באופן הפריסה של צה"ל בדרום הרצועה בזמן הפסקת האש. היכן ישהו חיילינו והיכן לא.
המחלוקת עמוקה ועקרונית מכפי שמייצגת ההגדרה הדלה. ישראל מבקשת כי כוחות צה"ל יתייצבו כמו שרשרת ארוכה לאורך ציר מורג. כלומר, לרוחבה של הרצועה, מחוף רפיח מזרחה ועד גדר הגבול עם ישראל מול קיבוץ חולית. נוסף על כך, דורשת ישראל להתייצב לאורך ציר פילדלפי, שהוא הגבול בין רפיח לסיני. כך יחבוק צה"ל את העיר רפיח ויהפוך אותה למובלעת עם חצי מיליון פלסטינים.
בחמאס טוענים כי מדובר בגטו, שממנו אין יוצא ואין בא. מאחר שכולה בשליטתה, עלולה ישראל להמאיס את החיים על יושבי המובלעת, באופן שיגרום להם לרצות לעזוב מחוסר ברירה. כך יגורשו, לגרסת חמאס, המוני פלסטינים. הם דורשים זרימה חופשית של תושבים מדרום הרצועה לצפונה, כפי שהיה בהפסקת האש בינואר.
עבור ישראל, ההתעקשות על ציר מורג היא עמדת מיקוח. הרי העסקה המוצעת עשויה שני שלבים. תחילה תוכרז הפסקת אש בת חודשיים, ואחריה הפסקת המלחמה. לשם חותרים המתווכים. העמדה הישראלית מסרבת לאפשר לתושבים לנוע בחופשיות כבר בהפסקת האש הראשונה. אבל היא תתגמש בהמשך.
הפרסומים בישראל השבוע על כוונות הממשלה לספח שטחים ברצועה, או שאיפות להתיישב בה, מקשיחים את עמדת חמאס. הם למדו כי מה שבצלאל סמוטריץ' אומר היום, ממשלת ישראל מיישמת מחרתיים. מבחינתם, ההתעקשות להסיר את ציר מורג איננה סתם משחק של הורדת ידיים, או ויכוחים על מפות, אלא מאבק על אחד המעוזים האחרונים, שהוא האופי העתידי של החיים ברצועה.
ברצותנו, הסוגיה תיפתר בתוך ימים. אפשר גם שעות. צה"ל יכול לספק פתרונות לאתגרים מהסוג הזה. גם לסוגיות האחרות, כמו הנושא ההומניטרי. כלומר, כיצד יאכלו תושבי הרצועה ומידיו של מי. אבל המו"מ אינו תקוע בציר מורג ולא במספרן של משאיות הסיוע. הוא נעצר בשאלת הפסקת המלחמה. אם ישראל תחליט להפסיקה, אזי לשאלות האחרות יימצא פותר.
עם אותן בעיות לפיצוח יצאו השיחות לדרך בשלהי ינואר 2024. הפסקת המלחמה, שאלת ההתפרסות של צה"ל, מנגנון הסיוע ההומניטרי וראשיתו של השיקום. שנה וחצי חלפו, וארבע סוגיות הליבה עדיין מעסיקות את המתווכים. לא משום שאין פתרון, אלא מפאת היעדר החלטה.
למרות הפסימיות שאופפת את המגעים בימים אלה, עדיין קיים סיכוי טוב לפריצת דרך. כדי לחסל את חמאס לגמרי נדרשת עוד שנה של לחימה. ספק רב אם צה"ל בנוי למאמץ. לו היה מכין את עצמו למתקפה מחודשת, סביר שהיינו רואים גיוס מילואים, תגבור כוחות וכל צחצוח חרבות שהוא. כמעט שנתיים מפרוץ המלחמה, קלפי הלחץ הישראליים על חמאס מוצו כמעט במלואם. גם הלחץ הצבאי.
אף שאינם מתבטאים כך, בצמרת ההנהגה הישראלית יודעים כולם כי חמאס כבר הוכרעה ושדרת הפיקוד שלה פורקה. על כל אלה יש להוסיף את הלחץ האמריקאי שהולך ומתהווה. במוקדם או במאוחר יבינו כולם כי ההישג המציאותי היחיד שעוד נותר לקטוף הוא החזרת החטופים הביתה בהסכם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
