אדלר שוב מגלמת את איה, שעובדת במכירות טלפוניות של מטבעות וירטואלים. היא נמצאת בזוגיות ארוכת שנים אך לא מאושרת במיוחד עם אקדמאי מרוכז בעצמו (אלא מה?) בגילומו של יחזקאל לזרוב. לשניים אין ילדים, וככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בו אנו פוגשים זוג שאין לו משפחה, וגם מבלי שהאישה בהיריון או עוברת טיפולי פוריות. ההחלטה הזו משנה כמובן את הדינמיקה ביניהם וגם את האופי של הסרט. הוא חורג מן הז'אנר המאפיין של הקולנוע הישראלי – הדרמה או הקומדיה המשפחתית.
תחת זאת, "שפה זרה" מתגלה כסרט על זוגיות, ובמובן רחב יותר על מונוגמיה והשאלה אם היא אפשרית או כדאית. איה מתחילה לחקור את הסוגיה הזו כשהיא פוגשת במקרה את הגבר הסקנדינבי בשדה התעופה ויוצאת איתו להרפתקה קצרה, ממש כמו בסרט הקצר, אך זו רק חוויה אחת מבין רבות. העלילה מזמנת לנו עוד הפתעות רבות ונעה בין מנזרים בירושלים למלונות במזרח אירופה. כל זה הולך ונבנה לקראת סצינת סיום בלתי נשכחת, ממש מן הטובות בקולנוע הישראלי העכשווי, שלבטח כוללת את השימוש הכי טוב שנשמע בו לשיר של דפש מוד.
"שפה זרה" הוא סרט מורכב ולא יפה לשטח אותו, אבל נדמה שאפשר לחלץ ממנו אמירה אחת, פשוטה אך משמעותית – מונוגמיה היא צורת יחסית אידיאלית ואף עילאית (מסר שנתמך בידי העובדה שיוצרי הסרט הם במקרה זוג גם בחיים). עם זאת, הסרט בא ואומר, מונוגמיה היא גם משחק, ולא סתם משחק, אלא משחק מאתגר במיוחד שצריך להשקיע נחישות, הקרבה ובעיקר יצירתיות וכושר המצאה כדי לנצח בו.
התוכן של הסרט, ומרשים מכך גם הצורה שלו, הזכירו לי את "עיניים עצומות לרווחה" המופתי של סטנלי קובריק. לאור התרחשותו בעיר הבירה, אני קורא לו "ירושלים עצומות לרווחה". כך או כך, סליחה על חילול הקדוש, אבל "שפה זרה" הוא הכי קרוב שהקולנוע הישראלי הגיע לקובריק. רשימת האחראים והאחראיות לכך ארוכה וכוללת את עבודת הבימוי של ברזיס ובן-נון ואת התסריט שלהם, אותו כתבו עם תום שובל ועמיטל שטרן; את תצוגות המשחק של אדלר ולזרוב, וגם של השחקנים הבינלאומיים המצוינים אולריך תומסון ולארס אידינגר, הפסקול הנפלא, הצילום של גיא סחף ועוד.
