אז איך הייתם מכנים את מה שקורה בעזה? הסופר דויד גרוסמן בראיון לעיתון איטלקי אמר כי מדובר ב'רצח עם'. בראיון הסביר את אמירתו בסגנון "איני יכול עוד": "בכל פעם שאני מדבר על ילדים אני חושב על ילדי עזה, על מה שהם עוברים, על העובדה שאין להם בית, על הפצצות שנופלות עליהם בלי שום הגנה. בלי מקלט, בלי גג", אמר והוסיף על חטא המלחמה את אחריות כולנו: "זו חובתנו לשים את עצמנו בנעליים שלהם, כי מה שקורה להם ברגע הזה הוא באחריותנו".
ושוב הוא חוזר, אני מניח מסיבות אישיות, להרג ילדים. "העובדה שהמשבר הזה התחיל בגלל מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר, היום זה לא רלוונטי מול הסבל של הילדים האלה ושל האזרחים התמימים".
לדיווח במעריב על הראיון של גרוסמן היו 140 תגובות. למעט ארבע (4) שהצדיקו אותו, כל השאר היו ספוגות בעוינות מתפרצת, חלקן גסות רוח וחלקן אלימות כאילו מישהו דחף אצבע תוקפנית למורסה כואבת והתגובה – צרחות. כך בדיוק חש כל מי שהגיב ב'גרוסמן בוגד' ו'חלאה' ואיחל לו שלל מיתות משונות.
גם אצל אלו שכך הגיבו עלתה שוועה אותנטית, אישית, בדיוק כמו זו שעולה מווידויו של 'שבור לב' כפי שגרוסמן מעיד על עצמו. התגובות ב'מעריב' היו פחות מעודנות מסגנונו של גרוסמן, וגם שם ברור שמדובר באנשים פגועים. אגב, גילוי נאות: עם רובן של התגובות מהגיהינום יש לי היכרות אינטימית, אבל מאחר ולא ניחנתי בדקויות הרגשיות של סופר מחונן ומוערך כגרוסמן, הייתי מציע לו להתעלם ברמת ה-F.
ואחרי הכל, התגובה של גרוסמן על מה שקורה בעזה הוא תגובה נורמלית, כמעט בנלית, של כל אדם נורמלי שנחשף לדיווחים ולתמונות שזרמו מעזה על בסיס יומי. בראיון עושה גרוסמן שימוש בארסנל המילים והטיעונים בהם משתמשים עשרות עיתונאים ופרשנים ישראלים. ההבדל בינו ובינם הוא שגרוסמן הוא סופר מכובד ומייצג לא רק את עצמו אלא את המגזר ה'תרבותי-אומנותי' כולו.
משקלו הציבורי של גרוסמן כסופר שווה בערכים תקשורתיים לזה של גנרל ביחס של 100 ל-1 לטובת הגנרל. לשניהם, אגב, יש אותה השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל: אפונים בקיר. ועדיין יש ערך מוסף למילתו של מי שלא כיבס מילים ספוגות דם כמו 'רצח עם', ודווקא בחו"ל. ככזה גרוסמן מייצג את רובה הכמעט כולה של הריקמה התרבותית-אומנותית בישראל, לעומת כמה אמנים בודדים שמשקלם התרבותי-אומנותי הוא אפסי.
וככה על הדרך נפתחה השבוע מלחמת תרבות אידיאולוגית-פוליטית בין הגרוסמנים ובין אמנים תומכי מדיניות הממשלה. בהמשך טבעי היא עברה לפסים כלכליים כששר התרבות מיקי זוהר הגיב למכתב אלף האמנים שהתנגדו למדיניות ההרעבה בעזה במכתב משלו, ממנו השתמע שראשי ערים ומועצות מקומיות ימניות יחרימו את חותמי המכתב, שמצידם הגיבו בגיוס אלף נוספים.
למה? גרוסמן הסביר בראיון מייצג: "אני מרגיש בחילה" מול מספרי ההרוגים… "לשים יחד את המילים ישראל ורעב, מתוך ההיסטוריה שלנו והרגישות המיוחסת לנו לסבל אנושי, וכל האחריות המוסרית שתמיד טענו שיש לנו כלפי כל בן אדם, זה הרסני".
בחזרה למגרש הפוליטי-אידיאולוגי – אז גם הראיון האישי עם גרוסמן הוא חלק מהמאבק הגדול על זהות מדינת ישראל. וכן, הראיון הזה הוא כלי פוליטי שניתן לעשות בו שימוש לצורך הצדקת המחאה הפוליטית-אידיאולוגית נגד הממשלה. במלחמה כמו במלחמה, וגרוסמן שולף בניתוח אישי את הקרביים שלו ומניח אותם על הבמה בשוק: "בכאב עצום ובלב שבור, אני נאלץ להודות שזה (רצח עם) מה שמתחולל לנגד עיניי".
בהמשך מוסיף חטא על פשע – מלחמה שיצאה משליטה – ומדבר בראיון על 'שלום'. מה שמוציא את אנשי המלחמה מדעתם. כאילו… על איזה שלום הוא מדבר כשרוצחים אותנו? ועם מי תעשה שלום? עם אנסים? שלום עושים במרומיו ולא על האדמה שהקב"ה נתן לנו לרשתה. ואם זה מחייב להרוג, אז מדובר במצווה. תינוקות וילדים? נזק אגבי.
