העדויות שמגיעות מהשווקים ברצועת עזה בימים אלה נשמעות כמעט בלתי נתפסות: קילוגרם קמח עולה בין 150 ל-200 שקלים, קילוגרם סוכר ב-400 שקלים, עגבניות במאה שקלים, ובצל – עד 170 שקלים לקילו.
נתונים אלה, שפורסמו על ידי העיתונאי ג'קי חוגי חושפים תמונה מטרידה לגבי מה שמתרחש רק כמה עשרות קילומטרים מכאן: מחירי מזון בסיסי ברצועה קפצו פי עשרה ואף יותר מרמתם הרגילה – רמה שממקמת את מה שקורה בעזה עמוק בתוך דפי ההיסטוריה של אסונות הרעב, כך על פי ד"ר יניי שפיצר.
ד"ר שפיצר, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, מסביר כי "בעת רעב, קשה מאוד למדוד את כמות המזון שנמצאת בשוק ואת רמת המחסור ברמה בסיסית של תזונה. אבל אחר מחירים קל יחסית לעקוב, ולכן הם נותנים אינדיקציה מעולה על זמינות מזון".
"לשם השוואה, כאשר מיליון אירים גוועו ברעב בשנים 1846-1850, מתוך אוכלוסיה של 8 מ', זה היה בעקבות עליית מחירי מזון של פי 3-5. ברעב בפינלנד (1866-8), אז גוועו כ-100 אלף איש מתוך אוכלוסיה של 1.8 מ', מחירי השיפון (הדגן החשוב ביותר שם) אפילו לא הכפילו עצמם". ד"ר שפיצר מציין שאפילו ברעב של בנגל ב- שהיה ב-1943, אחד ממשברי הרעב הנוראים של המאה העשרים שמספר המתים בו נאמד ב-2-3 מיליו., מחיר האורז אמנם הכפיל עצמו פי כמה אבל אפילו באזורים שנפגעו באופן הקשה ביותר לא הגיע לפי-10.
"אפשר להסתייג ולומר שבכלכלות מודרניות, נתח המזון מכלל ההוצאה הוא נמוך, והצרכנים יכולים לספוג מחירים גבוהים מאוד בלי לגווע. אבל עזה היום היא לא כלכלה מודרנית, היא יותר דומה לבנגל. לאנשים אין כמעט שום הכנסה והם לא יכולים להפחית צריכה של טיסות לחו"ל או מסאז'ים ולרכוש יותר מזון". לדבריו, אפילו העובדה שיום אחר יום אנשים מגיעים למרכזי חלוקת המזון תוך ידיעה ברורה שיהיו שם עשרות הרוגים בכל בוקר, מעידה על מחיר אסטרונומי שאנשים מוכנים לשלם בשביל קלוריות בסיסיות.
"המצב הזה לא בר-קיימא בשום צורה. אם אין עדיין רעב של ממש בעזה, אז רעב אמיתי הוא רק עניין של זמן, וכאשר הוא יגיע יהיה קשה מאוד להפיג אותו. את הספינה הזו אי אפשר להשיג לאחור במהירות, בוודאי לא כאשר הדרכים שבהם ישראל משתמשת כדי להעביר מזון הוכחו כבלתי יעילות וקטלניות".
"כל עוד הרעבה המונית היא לא המדיניות של ישראל והיא לא רוצה למצוא את עצמה בדיעבד במצב שבו היא צריכה להתמודד עם ההשלכות של רעב כזה" הוא אומר, וחותם "הזמן לשנות כיוון הוא אתמול".
