ערב תשעה באב, אני בניו יורק. בבית התפילה שלי שהוא שונה מהמקובל ביהדות, אבל אני בטוח שהאל השוכן במרומים רואה אותי ויודע שאני בן אדם לא רע סך הכל. לתוך השלווה הזו בתפוח הגדול מבצבץ נחש קטן (עמית סגל) עם ארס גדול (במובן החיובי של המילה) כשמולו בעיית המזרח התיכון בכלל ועזה בפרט – מר גדעון לוי, עוכר המדינה, תוקע הסכינים בגב, מפיץ הפייק האגבי וכו' וכו' וכו'… לשיטת הנחש.
והשיחה בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, כלומר הצרחות (מצד הנחש אל מול שלוות הגיס החמישי), עוסקות בכמה ילדים באמת רעבים בעזה וכמה ילדים הרגנו באופן אגבי יחסית למלחמות העולם הגדולות. ומה מתברר? ראשית שגדעון לוי הוא "טרוריסט" שהקים את החמאס ושעמית סגל לא מבין לגמרי מה זה רצח עם. ותוך כדי הוויכוח הנורא הזה – מתים המוני ילדים (רעבים יותר או פחות) באופן אגבי ובאופן פחות אגבי.
הנה כמה עובדות – החמאס זה חתיכת חרא גדול. אם הם היו יכולים – היו גדלים להיות נאצים לתפארת. הנהגת מדינת ישראל לדורותיה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להעצים את המיזם הזה, החמאס, בכסף, באיוולת, בדריכה על הרשות ובכל דרך יצירתית שנמצאה.
גדעון לוי ודומיו הם הבעיה, לא הפתרון. כל עוד קולם הוא הפנים של השמאל הישראלי, אין לשמאל סיכוי אמיתי לשוב לשלטון. pic.twitter.com/rnMqIwHCvp
— Teme Branu 🇮🇱🎗️ (@BranuTeme) August 2, 2025
השבעה באוקטובר (וכדאי שעמית סגל יבין את זה) לא היה רצח עם. הוא היה טבח נוראי במסורת גרמנית, אבל תודה לאל – מצאו בסוף את הצבא, הוא הגיע, מאוחר מדי ומעט מדי אבל הגיע, ובוטל רצח העם שהיה מאוד משמח את בור החרא ששמו חמאס. כן, אין ספק – החמאס היה מאוד שמח להשמידנו.
אנחנו, העם הנבחר, לא מבצעים רצח עם (לפי הספר) בעזה. זה לא עומד בכללים של הפורמט הזה – מה שאנחנו עושים שם. אבל באופן אגבי – עם נרצח שם. טובים, רעים, מפלצות, אחיות, ילדים, ילדות, זקנים וזקנות יותר. אבל זה לא רצח עם, אפילו גרוסמן טעה. צדק כל כך וטעה.
והנה השאלה באמת החשובה – מה לעזאזל זה משנה איך קוראים לזה? האם במה שהחמאס עשה באוקטובר יש נחמה כלשהי כי זה לא ממש רצח עם? האם ההורים של 20 אלף הילדים המתים בעזה פחות עצובים כי הם מתו באופן אגבי ולא מתוכנן בקפידה?
כי אתם יודעים מה יותר גרוע מהחמאס? המלחמה הזאת. המלחמה הזאת היא הבעיה האמיתית ולא שני הגופים המתגוששים. המלחמה הזאת ששלחה אלפי משפחות ישראליות לתהום השכול, תהום שממנה כנראה לא יחזרו לעולם.
עמית סגל צרח שגדעון לוי בעד מחבלים מתאבדים כי הוא לא מיד הכחיש, אבל גם מר סגל יודע שגדעון לוי הוא פטריוט ישראלי, הוא לא בעד שום מחבל מתאבד, הוא פשוט מבין מה עושים אנשים מיואשים, הוא לא מצדיק אותם.
ובעיקר מה שלא הובן שם זה הנזק הנוראי שנחת על ישראל אחרי האסון שנחת עליה בשבעה באוקטובר. ואני לא מתכוון למדינה הפלסטינית. אני מתכוון לשנאה אלינו בכל מקום. זאת פעם ראשונה שאני לא שומע עברית במנהטן. זה לא בגלל שאין פה המוני ישראלים. זה בגלל שהם מפחדים לדבר עברית ברחוב! זאת האמת.
ובחזרה לכוכבי האירוע – אני מאמין ששניהם, הנחש והתפוח הרקוב לשיטתו, אוהבים את המקום הזה. אחד גם רוצה שיאהבו אותו בחזרה והשני מאמין שאלוהים או טראמפ יסדרו את זה. לא הפעם.
הערות לסדר
אין. הכל מושלם! החטופים? מישהו זוכר?
