הסיפור מתפזר לעלילות משנה שלא תורמות כלל למסע של הגיבורה שלנו. למאיה יש אח גדול (אופק פסח המצוין) שמסתבך בצבא ושוקל לעבור מגדוד קרבי לתפקיד עורפי שיאפשר לו לחזור לשחק כדורגל; אני, כמובן, מפרגן לבחור, אבל זה לא נותן לצופה או לדמויות שלצידו כלום. בנוסף לעובדה שהסרט מתעקש להיות ארוך יותר ממה שמבקש הסיפור שהוא מספר, אין כאן סוף אמיתי. הסרט משאיר את דמויותיו ואת צופיו תלויים באוויר, בלי לסגור את קווי העלילה שנפתחו, בלי להתיימר להגיע לאיזושהי פואנטה.
"עד שתחזור" היה יכול להיות סיפור יפה ומלנכולי על מסעה של נערה שמתמודדת עם אובדן, אבל התפיסה הקולנועית של הבמאית שרי אזולאי תורג'מן מתעקשת להפוך אותו לסרט לאה ועייף. המצלמה מתעדת את הדמויות משל הייתה זבוב על הקיר, וזאת גישה לא רעה בחלק מהסרטים, אבל כאן התוצאה פשוט משעממת מדי. גם כשהדמויות פועלות ועושות ונלחמות, התיעוד היבש של הסרט גורם לכל זה להרגיש חסר טעם וריח.
וכמובן, אי אפשר אלא לדבר על הדמות התמוהה ביותר ב"עד שתחזור": ניקוס יורד הים. רוב הסרט מתרחש בקפריסין וכרתים ולכן, מטבע הדברים, מאיה נתקלת בעיקר בדמויות יווניות שונות – אבל את ניקוס מגלם השחקן-דוגמן הישראלי דניאל ליטמן. כיף לבלות איתו, ליטמן כריזמטי והמצלמה בבירור אוהבת אותו, אבל אינו יווני, אינו דובר יוונית ולו וליוון אין דבר וחצי דבר. ליטמן סיפר בריאיון ל-ynet שעבר הדרכה על ידי מורה ליוונית, וכל הכבוד לו על ההשקעה בתפקיד, אבל התוצאה מגוחכת. אני לא יווני בעצמי, אז לא ממקומי לשפוט את אמינות המבטא, אבל כל מי שאי פעם ראה פרק של "תאג"ד" עונה 2 או פרסומת של רנואר מבין שעל המסך מופיע איש שנולד בחיפה, לא כזה שקם בבוקר ואומר "יאסו". הסצנות שבהן מאיה מדברת אליו באנגלית במבטא ישראלי והוא עונה לה באנגלית במבטא יווני מעוררות תחושת אי נוחות פשוט מפני שהן אמינות בערך כמו מערכון בארץ נהדרת. העובדה שאותו ניקוס הוא דמות נטולת כל עומק או עניין בוודאי לא מועילה.
