נזכרתי באפיזודה הזו אתמול בערב, כשראיתי את הסרטון של סמוטריץ' רוקד. נכון יותר, מפזז במעגל, באקסטזה, עם חיוך ענק על הפנים, בבריכת הסולטן, בהופעה של אברהם פריד. וזה לא היה עוד ערב קיץ חמים של יולי. זה היה כמה שעות בלבד אחרי הלוויות של ארבעה מתוך חמישת הלוחמים שנהרגו בתקרית הקשה בבית חאנון. המשפחות עדיין ספוגות יגון, הציבור עוד לא עיכל את גודל האובדן, החמישי אפילו טרם נקבר אז.
אבל סמוטריץ'? הוא חגג. מותר לרקוד. אפילו לשר אוצר, אפילו בעיצומה של מלחמה. אבל יש רגעים שבהם הריקוד צוהל הופך לריקוד על הדם. הניתוק, האטימות, חוסר החמלה והיעדר הממלכתיות שכולנו כבר מכירים היטב מבצלאל סמוטריץ', התכנסו לרגע שבו עמד במעגל מאולתר, חיוך על הפנים, ידיים באוויר, כאילו אין מחר.
וחוסר הרגישות שלו לא מפתיע. בעוד משפחות החטופים נקרעות מדאגה ליקיריהן בעזה, הוא היה זה שהבהיר שוב ושוב ש"להחזיר את החטופים? זו לא המטרה הכי חשובה. השמדת חמאס חשובה יותר". הוא לא התנצל על דבריו הקשים, אלא עמד מאחוריהם על מלא.
הפעם זה היה שונה. אחרי חטף על הראש מכל כיוון, הבין השר במשרד הביטחון שהוא עשה טעות קשה. כדי לכפר עליה, מיהר הבוקר לניחום אבלים אצל משפחותיהם נועם אהרון מאיר שמעון עמר זכרם לברכה, שניים מהחיילים שנהרגו בפיצוץ המטענים בבית חאנון.
הוא באמת חשב שזה יעזור? שתמונתו באוהל האבלים תשכיח את קיפוציו העליזים בבריכת הסולטן לצלילי קולו הערב של החזן והתזמורת, במקום להתייצב בבתי הקברות? על אובדן ממלכתיות כזה אין כפרה.
