בתחילת דרכה של הסדרה, האסתטיקה הפשיסטית הבוטה של גילעד היממה את העולם בתערובת של צבעים עזים ואכזריות חסרת רחמים, ציטוטים מאמנות נוצרית ומיליון קלוז אפים על פניה המיוסרים של ג'ון אוסבורן, הלא היא שלפרד, הלא היא אליזבת מוס. היא בנתה עולם סדיסטי וקיצוני ששולל מנשים כל ריבונות על חייהן, ואוסר עליהן אפילו לקרוא ולכתוב. באמצעות חלוקה מעמדית שההיגיון מאחוריה למעשה אף פעם לא לגמרי התברר, נבנה משטר של פחד מצמית שכל חריגה מעקרונותיו עלולה להסתיים באונס או רצח.
אבל מה שאמור היה להסתיים במהירות יחסית הפך לסאגה אפית, שמטפלת – לא תמיד בהצלחה רבה או בעומק – לא רק באלימות מדינתית אלא גם במה שנגזר ממנה: פוסט טראומה, פליטות, מיהו קורבן ולבסוף – גם בשאלת האחריות. אם גילעד היא מכונה, מי מהברגים צריך לתת את הדין? המפקדים האנסים שמנהלים את ההצגה, הרעיות שמשתפות פעולה, ה"דודות" שמחנכות את השפחות לעתיד, ואולי כולם גם יחד – כל תושב גילעד שלוקח חלק במערכת החולנית הזאת, גם הוא חוטא.
העונה האחרונה של הסדרה התכנסה בעיקר לשאלה הזאת (ספוילרים מכאן ואילך). לגבי המפקדים אין שאלה: כולם שילמו בחייהם. פרד ווטרפורד נרצח בלינץ' כבר לפני כמה עונות. אבל גם לורנס וניק, שכל אחד מהם שיתף פעולה עם ג'ון והמחתרת יותר מפעם אחת, נהרגים בפיצוץ המטוס לנגד עיניה של הגיבורה. בעיני הסדרה, הכפרה היחידה שלהם על פשעיהם היא במוות, ואין באמת מחילה.
לגבי הנשים זה סיפור אחר: הדודה לידיה, סמל הדיכוי של גילעד שפתאום נופל לה האסימון, עוזרת בסוף לשפחות (ובעיקר לג'נין), ניצלת ברגע האחרון מהוצאה להורג על ידי המשטר ונשארת בחיים. סרינה ג'וי אמנם מאבדת את כל מעמדה (ואפילו נדרשת לסייע בחיסול בעלה הטרי), אבל זוכה אפילו למחילה מהשפחה שלה לשעבר ולאפשרות להתחיל מחדש. בעיני הסדרה, גם הן קורבנות של גילעד.
