"יחיא סינוואר הוא מנהיג פרגמטי, שאכפת לו מהעם הפלסטיני", כך אמר הפרשן לענייני ערבים אבי יששכרוף לפני ה-7 באוקטובר. אחת הסיבות המרכזיות לקונספציית הפרגמטיות העזתית היתה ההנחה השגויה שתושבי הרצועה הם בעצם כמונו. רוצים את אותם דברים, מפחדים מאותם דברים, נענים לאותם תמריצים. אחרי הטבח, שבו תמכו לפי סקרים כ-70% מתושבי עזה ויו"ש, ברור שההנחה הזאת הרסנית.
למרות זאת, רבים מתקשים להיפרד ממנה. הם טועים לחשוב שההכרה בשונות התרבותית העמוקה בין בני אדם שקולה לגזענות. ואולם, ניתן להכיר בשוויון היכולות והזכויות בין כל בני האדם – ובמקביל להודות בתהום הפעורה ביניהם. באופן אירוני, רבים מהישראלים שמיטיבים לעמוד על סכנות הקנאות בקרב הימין המשיחי בישראל, עיוורים לסכנות הפונדמנטליזם האסלמי או שמייחסים אותן לחולשה הפלסטינית ולעוול שהם סובלים מידי ישראל; עוול שאם רק יתוקן באמצעות ויתור על הכיבוש של 67' – ייכון השלום המיוחל.
ההנחה השגויה בדבר שוויון המנטליות הבסיסית בין כל בני האדם היא פרי הנאורות והמודרניזם, וניתן למוצאה כמעט בכל מקום בתרבותנו. כך למשל מתחיל סיפור הילדים "איתמר פוגש ארנב", מאת דויד גרוסמן: "איתמר אוהב חיות. איתמר אוהב את כל החיות שיש. איתמר אפילו אוהב חיות שאין, כמו חד-קרן. יש רק בעל חיים אחד שאיתמר מפחד ממנו. ארנב. מאוד משונה. איתמר אף פעם לא פחד מאריות ולא מנמרים עם שיניים חדות. רק מארנבים הוא מפחד. דווקא ארנבים. כאלה קטנים. כל כך מוזר.
"רק עם ארנבים יש לו בעיה קטנה. איתמר חושב ככה: ארנב זאת חיה מסוכנת מאוד. ארנב זאת חיה גדולה כמו פיל. וכולה מכוסה שיניים. אפילו בזנב יש לו שיניים. איתמר גם בטוח שארנבים טורפים ילדים. ואי אפשר להסביר לו שהוא טועה. הוא פשוט לא מוכן לשמוע".
מדוע אי אפשר להסביר לאיתמר שהוא טועה? משום שבמקרים רבים הוא צודק. ומדוע הוא לא מוכן לשמוע? כי הוא מרגיש שמתנשאים עליו ומגחיכים את הפחד ה"מאוד משונה" ו"המוזר" שלו. זוהי טעות חינוכית ממדרגה ראשונה, כמו שכל פסיכולוג ילדים יאמר לכם; זוהי גם טעות פוליטית-אלקטורלית.
כמו שהבין עמוס עוז ז"ל לקראת סוף חייו, כשאמר: "אני רוצה למתוח קצת ביקורת על עצמי ועל כמה מחברי מן השמאל היוני. יש מיליוני אזרחים ישראלים שאולי היו מוותרים על השטחים תמורת שלום, אבל הם לא מאמינים לערבים. הם פוחדים. לעולם אסור לנו לזלזל בפחד — ואנחנו עשינו את זה לפעמים… כי יש ממה לפחד. אדם פוחד, צודק או לא צודק, לעולם אינו ראוי לבוז ולעג… על שלום תמורת שטחים צריך להתווכח כאנשים המשקלים סכנה אחת מול סכנה שנייה".
הטעות של חשד בכשרים חמורה פחות מהטעות ההפוכה: אמון בפרגמטיות של קנאים. מחירה של הטעות השנייה הוא טבח. בסיום הסיפור, נוכח איתמר ב"טעותו", מבין שהארנב הוא בעצם כמוהו – וחדל לפחד מארנבים. אבל מה אם הארנב אינו כמוהו? מה אם רוב הפלסטינים אינם מסתפקים במדינה לצד ישראל, אלא רק במקומה? מה אם איתמר של סוף הסיפור נפל בפח כשאמר לארנב "אתה לא נראה לי רע. גם אין לך הרבה שיניים"?
תמצית הספרות היא הניסיון להיכנס בנעליו של האחר ולא להניח שהוא בעצם כמונו. המסע הזה אל האחרוּת יכול להיות מרגש, אבל גם מפחיד. הסירוב להיישיר מבט אל הפחד, אל הרוע, ההנחה שהאחר דומה לנו, עמדו בלב הקונספציה המודיעינית שהולידה את השאננות והזלזול בחמאס ערב הטבח. גרוסמן למד ערבית ושירת במודיעין. מחברי הקונספציה באמ"ן, בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית גדלו בתרבות שהדהדה את המסר של "איתמר פוגש ארנב", ונדבקו בהתנשאות על פחדי אחרים ובראייה הקיטשית והנאיבית שהסיפור מקדם.
מאפיין אחר של הקיטש הוא ראייה בשחור-לבן של המציאות: או מלחמה מוצדקת או רצח עם – תוך התעלמות מקטגוריות ביניים כמו פשעי מלחמה. זה מה שעשה גרוסמן כאשר האשים את ישראל כי היא מבצעת רצח עם בראיון לעיתון האיטלקי "לה רפובליקה". חובה לבקר את ממשלת ישראל ואת חלק ממעשיה ברצועת עזה. אבל האשמות-שווא רק ינכרו את רוב הציבור הישראלי, יחזקו את תחושתו שמתנשאים עליו, וכמו איתמר הוא "פשוט לא (יהיה) מוכן לשמוע" דברי ביקורת, גם לא כשאלה יהיו מוצדקים.
