ב-7 באוקטובר פיקד עידו על גזרת כרם שלום בעוטף עזה, והיה בין הראשונים להבין את גודל האירוע. דבורה מספרת כי בשעה 06:39 הוא אישר ירי מרגמות, ובשעה 06:45 כבר הכריז בקשר "מלחמה. חוזר שנית, אנחנו במלחמה. כל אחד הגנה בגזרתו. להרוג מחבלים, בהצלחה". בכך, למעשה, עורר את כל הגזרה, כולל רכזי הביטחון וכיתות הכוננות של היישובים. תוך כדי, עוד הספיק לכתוב למעין שהכול בסדר והוא אוהב אותה. זמן לא רב לאחר מכן, במהלך חילופי אש עם מחבלים, הוא נפגע באורח אנוש בראשו, ונהרג.
בניגוד לגזרות אחרות, אצלו לא נפגעה אף תצפיתנית ולאחר מותו אף הגיעו לבית המשפחה הוריה של אחת מהן, להודות באופן אישי על כך שבזכות עידו ניצלו חייה של בתם.
"עידו היה ילד כיף", מספרת עליו אמו, "מצד אחד הוא אהב לחיות, אהב את החיים, מסיבות, לרקוד, לטייל, בירות וצחוקים. במקביל, תמיד היה מאוד אחראי ורציני ואנשים סביבו ידעו שיש על מי לסמוך".
לדבריה, "כשהילדים שלנו קטנים, אנחנו יודעים עליהם הכול. מה הם עושים ומי החברים שלהם מהגן ומבית הספר. כשהם מתבגרים, אנחנו כבר פחות מכירים אותם". כך, אחרי שעידו נהרג הם גילו דרך החברים והפקודים שלו דברים שלא ידעו עליו, כמו היכולת שלו לגעת בסביבתו ולדבר עם כל אחד בגובה העיניים.
"עידו ידע לתקשר בהרבה שפות, ובזכות זה להגיע להרבה מאוד אנשים", ציטטה משפט שאמר לה יפתח, חברו הטוב, שאותו היא מוצאת כמדויק מאוד, "לא תיארנו לעצמנו על כמה אנשים הוא השפיע. קיבלנו אפילו מכתבים מחיילים בודדים מאוסטרליה ומארצות הברית".
