עוד מעט יסתיים פסטיבל איראן: נציגי מס רכוש ילכו, הפוליטיקאים ישכחו, העיריות – יהיו כאלה שימשיכו לסייע ויהיו שלא, בתי המלון יפונו ותושבי תל אביב, באר שבע, בת ים, חולון וחיפה ימצאו עצמם במעמד המפוקפק של תושבי כפר עזה וקריית שמונה: נופלים בין הכיסאות.
בתוך אלה, אוכלוסיית הקשישים תופקר שבעתיים: בהכללה נאמר שרובה לא יודע להגיש בקשות אונליין, אין לו את היכולת ללחוץ על פקידים, להיאבק על זכויותיו או לעיין כהלכה במסמכים שנוסחו על ידי עורכי דין כך שיהיו נהירים עד כמה שפחות לאדם הסביר.
נזכיר: מדובר באנשים שבנו את המדינה, במי שלחמו לעצמאותה או עלו אליה ולחמו על קיומה. גידלו כאן ילדים בתנאים לא פשוטים, חוו מלחמות, שילמו מסים ועוד. מגיע להם יותר, הרבה יותר.
אלא שמדינת ישראל נוהגת בהם כילד שמפקיר את הוריו, משליכם מעליו לעת זקנה, שוכח להם את כל שעשו למענו, עובר על הציווי החמישי מעשרת הדיברות.
התארכות תוחלת החיים גורמת לעלייה במספר הקשישים החיים בינינו. רובם לא יכול לאמץ טכנולוגיות שהפכו עבורנו לטבע שני. במדינות שלהן אנו רוצים להידמות הוקמו עבורם משרדים ממשלתיים מיוחדים, נחקקו למענם חוקים שקובעים, בין היתר, חובת בכל מוסד ציבורי שעבר לעבודה מקוונת, לנציג אישי שאיתו ניתן להיפגש פנים אל פנים או לשוחח בטלפון.
גם בישראל, בממשלה הקודמת, הייתה שרה כזאת שעשתה את מלאכתה נאמנה. רק שאחרי הבחירות היא הוחלפה במי שכל מעייניה נתונים לביסוס כוחה במפלגתה. הקשישים (כחלק מאוכלוסיות שלהן אמור לדאוג משרדה) הם האחרונים שמעניינים אותה.
יקרא כל אחד מהקוראים שעוד כוחו במותניו, יצפה פני עתיד וידאג מראש לביטוחים טובים ואולי עוד קודם כן, לילדים טובים… שהרי אם יסמוך על מדינת ישראל שתדאג לו, ימצא את עצמו מופקר לגורלו – ממש כמו אותה קשישה ממרכז הארץ, שיומיים אחרי שראש העיר מיהר לחבק אותה, זכתה למכתב איומים ממהנדס העיר שלו.
