לא קלה תהיה דרכנו, כנראה, גם בעתיד. זאב ז’בוטינסקי דיבר על “קיר הברזל”, מתוך תקווה שהערבים יתפכחו יום אחד לאחר שראשיהם יתנפצו, פעם אחר פעם, על קיר הברזל שהיהודים יציבו מולם. אינני בטוח שהיום הזה יגיע אי פעם. אידיאולוגיות רצחניות לא נמוגות ככה סתם. מה גם שגילויי החמיצות שבהם התקבל סילוק האיום האיראני בוודאי אינם מקרבים את היום שבו נוכל להחזיר את חרבנו לנדנה.
אינני רוצה, חלילה, לרפות את ידיהם של העושים במלאכה. לא את ידי טייסינו ולא את ידיהם של כל האחרים הטורחים על שרידותנו. אבל חשוב לדעת זאת: הקרעים הפנימיים קשים מאי פעם – וסופם להורידנו תהומה. פעמיים גלינו מארצנו ופעמיים שבנו אליה. אסור לנו לחזור על טעויות העבר שהובילו להגלייתנו. אני יודע שיש הרבה עצבות בדבריי, אבל חשוב לומר את הדברים: אם לא נדע לסלק את השנאה ממחוזותינו, גם הניסיון השלישי לקיים פה את חזונם של נביאינו ייכשל.
המעצמה החזקה בעולם הלכה עימנו לאורך כל הדרך וסייעה לנו לפרק את הפרויקט שנבנה כדי להשמידנו. עם זאת, כשאני רואה את העגמומיות ששוטפת כמה מגנרלינו, אלה שאובססיה פוליטית מובילה את פרשנויותיהם, התרוממות הרוח שצריכה הייתה להציף אותי נעלמת כלא הייתה.
נראה לי שיש בתוכנו כאלה שמוכנים לראות בכישלון החזון הציוני, ובלבד שניצחונותינו לא יירשמו על שמו של מי ששנאתם אליו גדולה משנאתם למבקשי נפשנו, ומחשבה זו מחזירה אותי לקרקע המציאות. כל ניסיון לעטוף את הדברים באידיאולוגיות מיובאות לא יצלח. צריך פשוט לזכור שגם בימים עברו מה שהביא בסופו של יום לנפילתו של העם היהודי היה יריבויות מבית.
מה שמוביל אותי לומר זאת: לא די בניצחונות בשדה הקרב כדי להבטיח, אולי, את שרידותנו. אויבינו יודעים את זה, ולכן הם מייחלים לקרעים הפנימיים בקרבנו. גם הם קראו את דברי הימים של העם היהודי. אז זה מה שיש לי לומר לכל המתגודדים בצמתים ובכיכרות: הרפו מהאובססיה שאוכלת בכם מבפנים.
