מגישת חדשות 12 יונית לוי עולה על המוקד, מותקפת ברשתות ומואשמת כדוברת חמאס, רק כי העזה להביע דעה אנושית של חמלה. לוי התייחסה אמש במהדורה לקמפיין ההרעבה בעזה, שמשודר ברחבי העולם ברשתות הזרות שמציפות תיעודים קשים של ילדים רעבים בעזה. מה שגורר אנטישמיות גואה ברחבי העולם וביקורת קשה נגד ישראל. בעוד רבים גורסים שהבעיה היא לא הרעב עצמו בעזה, אלא הסברה כושלת של הממשלה, שהפסידה בענק להסברה של חמאס.
אלא שאמש במהדורה, בין אייטם אחד לשני, ניצלה לוי את ההזדמנות והביעה את דעתה האישית בנוגע לסוגיה שמעסיקה את העולם ואמרה "אולי הגיע הזמן להבין שזה לא כישלון הסברתי אלא כישלון מוסרי, ולהתחיל משם". וכך ברגע אחד, יונית לוי לא צעקה, לא נאמה, אפילו לא דרשה – היא פשוט אמרה אמת כואבת, ישירה.
המשפט הזה הספיק כדי להצית סערה ברשתות מהצד הימני של המפה הפוליטית, התומך בראש הממשלה. לוי כבר מצאה את עצמה נצלבת בכיכר העיר של המקלדת. יותם זמרי, שמכנה עצמו עיתונאי אך מתפקד בפועל כזרוע תעמולה נאמנה של השלטון, פרסם מיד: "בפריים טיים חדשות, יונית לוי מאשימה את ישראל בכישלון מוסרי בעזה. דובר חמאס זה התפקיד הכי מיותר בעולם".
מיד אחריו הגיע אבישי מתיה, שהפך את הרעל למקצוע. האיש שתקף את עינב צנקאוגר, אם של חטוף, כמי שמזייפת צער ומספקת דלק לחמאס, מצא לו מטרה חדשה. את יונית לוי. וכך כתב: "אולי הגיע הזמן להפסיק לצפות במתחסדת הזאת".
ואני תוהה – לאן הגענו? מי שמעז לדבר על ילדים רעבים הופך ל"מתחסד". מי שמבקש להזכיר שהכיבוש גובה מחיר מוסרי נאשם ב"בגידה" במדינה. מי שמעז להציב מראה, אפילו קטנה, זוכה לתואר מבזה חדש בתור "דובר חמאס".
אבל בואו נדבר תכלס, עזבו רגע ימין ושמאל, יונית לוי לא ממציאה כלום. התמונות שמציפות את העולם של ילדים מורעבים, פליטים בלי קורת גג – לא משודרות מבריסל, הן משודרות מעזה. ועם כל הקושי, ועם כל הזעם על האויב הרצחני שמעבר לגדר, הן עדיין שם. הן חלק מהמציאות. גם אם הרעב של הילדים הוא בעקבות חמאס שגוזל מהם את הסיוע, עדיין ישראל שלקחה על עצמה אחריות על חלוקת הסיוע נכשלה בענק.
מי שלא מבין שזה לא רק "כשל בהסברה", אלא כשל עמוק יותר – מוסרי, ערכי, מנהיגותי – בוחר לעצום עיניים. כי אם היה מדובר רק בהסברה, לא היינו רואים את בנימין נתניהו עצמו מאשר פתיחת מסדרון הומניטרי והצנחת טונות של מזון לתוך עזה. וזה לא קרה בזכות השמאל. זה קרה בהחלטה ישירה של ממשלת ימין על מלא, בלי שום תמורה, בלי אף חטוף אחד בחוץ, ובהבנה עמוקה של נתניהו שמודה בטעותו, מבלי להודות בה באופן ישיר.
אז מי בגד במי? נתניהו שעוזר לאויב בלי לקבל דבר? או יונית לוי שאומרת את האמת בפרצוף? ההתנפלות עליה היא לא ביטוי לפטריוטיזם. היא ביטוי לפחד, לבורות, לכל מה שמכוער ומקולקל באנושות. כי קל הרבה יותר לתקוף עיתונאית מאשר להתעמת עם כישלון מערכתי עמוק. קל להאשים את התקשורת מאשר להודות שהממשלה שבה אתה תומך נכשלה – ולא רק בלחימה, אלא בערכים הכי בסיסיים.
הרי מי שצועק עכשיו "זה מחליש אותנו בעולם", שוכח שהעולם כבר ראה. ראה הכל. לא צריך את יונית לוי בשביל שתגיד בקול שמדובר בכישלון מוסרי. אבל יונית כן עוזרת לעשות סדר מול בית המשפט בהאג שעושה החלטות הרות גורל למיטב בנינו שנלחמים בעזה, להבחין בין חיילים שמוסרים את נפשם לבין מדיניות ממשלתית שלא שומרת על מצפן מוסרי.
ומעל הכל מותר ורצוי להזדעזע מרעב. מותר להתחלחל מתמונות של ילדים חסרי ישע, במיוחד כשמדינה שחוותה בעצמה שואה. זה לא הופך אותך לבוגד, או דובר של ארגון טרור, זה הופך אותך לאדם. והחברה הישראלית – שאיבדה כל כך הרבה, איבדה גם את זה. את היכולת הפשוטה לרחם כי תחושת הנקם והשנאה כבר הורסת כל חלקה טובה ממה שהיינו פעם, עם מלומד, ערכי, מוסרי, אור במזרח התיכון. והניסיון של כל הניצים ותומכי הממשל להפוך את עצמנו לאותם אויבים ברבריים ואכזריים הוא נלוז ומזוויע.
אז יונית לוי לא אשמה. יונית לוי לא "דוברת חמאס". יונית לוי פשוט הייתה עיתונאית. כנה. אמיצה. מוסרית. בדיוק מה שכולנו היינו רוצים לראות בפריים טיים – במקום הפוזות הפוליטרוקים שחושבים שמי שלא תומך בממשלה, תומך באויב.
הכי מטריד, כשאדם כמו אבישי מתיה שכותב על מגישת חדשות מוסרית "מתחסדת" כי כאבה את כאב ילדים רעבים, זה כבר לא ימין. זה לא אידיאולוגיה. זו פשוט ריקנות ורשעות טהורה והגיע הזמן שנפסיק לפחד להגיד את זה. זה לא העיתונאים שאשמים, ולא משנה כמה תנסו להטיל אשמה על אחרים, אחרי שלמדתם את הטקטיקה מהמומחה בעניין, האשמה מוטלת אך ורק על ראש הממשלה.
