בנימה אישית אוסיף שסגר מוחלט לא היה. למה ב"נימה אישית"? מפני שאני גר מתחת לתוואי של מסלול הנמכה פופולרי לקראת נחיתה – והייתי עד שמיעה, לפעמים גם ראייה, לנחיתת מטוסים אזרחיים בנתב"ג גם בימי הסגר האווירי (נדמה שרק לישראלים יש אוזן שמסוגלת להבדיל בין רעשי המנועים של מטוסי קרב, מטוסים קלים, מסוקים ומטוסי נוסעים או מטען).
כלומר, הייתה אפשרות לנחות בנתב"ג ולהמריא ממנו, אלא שזו נשמרה רק עבור טיסות מאושרות, שהוחלט לגביהן שלא יכללו טיסות מסחריות.
גם עד כאן הכל בסדר. זכותה של מדינה שסגרה את שמיה לאשר נחיתות והמראות לטיסות חיוניות, בעת שהיא בוחרת שלא לסכן מטוסי נוסעים ועליהם מאות בני אדם.
איפה הזכות הזאת הפכה לבעייתית? ברגע שנפתחו השמיים למה שהוגדר "מבצע חילוץ" של ישראלים שנאלצו, בעל כורחם, להאריך את שהייתם בחו"ל.
העניין די פשוט: אם נחיתת מטוסים בישראל מסוכנת, מדוע מסכנים את חייהם של עשרות אלפים (יותר ממאה אלף, על פי התקשורת) שיטוסו בנתיב לא מאובטח די הצורך?
לעומת זאת, אם – ובנקודה הזאת מתקבלת עמדת גופי הביטחון, ניתן לאבטח טיסות לישראל ואת הנחיתה בנתב"ג – ואם ממילא ימריאו ממנו מטוסים לכל קצוות תבל כדי לאסוף את הנגלה הבאה של השבים למולדתם, מדוע לא לאפשר למי שרוצה לצאת מישראל לעשות כן?
הנושא זכה להתייחסות, אך לא לתשובה. שרת התחבורה, מירי "תהנו קצת" רגב, הסתפקה במשפט לקוני לפיו לא תתאפשר יציאת ישראלים בטיסות היוצאות מנתב"ג, אבל לא הסבירה למה.
שתי טיסות בשעה (כפי שהודיעו שיאפשרו נחיתות) הן כמעט כלום עבור נתב"ג. לכמות כזאת של נוסעים אפשר לארגן בקלות מרחבים מוגנים בעת סידורי הקרקע, חברות התעופה יוכלו למלא עוד קצת את כיסיהן – ולישראלים רבים יתאפשר לישון בבית מלון בחו"ל במקום להתחבא בממ"ד.
