
הניסיון של בית"ר לעכב את עליית הסדרה ולקבל מראש את כל הפרקים לצפייה – כדי לוודא שהיא "אינה פוגעת בשמה הטוב" – כשל. ואפשר כמובן לפתוח רצף של בדיחות על הצירוף "שם טוב" ואוהדי בית"ר ירושלים, במיוחד אחרי שלפני ימים ספורים תקפו אוהדיה נהג אוטובוס רק כי העז להיוולד ערבי.
אבל "חוליגנים" צריכה להוכיח את עצמה לא בבית המשפט, אלא במגרש הטלוויזיוני. ונכון לעכשיו, התשובה היא: ככה-ככה, או במקרה הטוב – תיקו 0:0.
הבעיה המרכזית שלה היא חוסר איזון בין רגעים ריאליסטיים כמעט דוקומנטריים – שמזכירים את הסרט התיעודי הנהדר "טהורה לעד" – לבין סצנות שמרגישות מבוימות, מנותקות מהמציאות ולעיתים פשוט לא אמינות. כבר באותה קטטה אלימה בסצנת הפתיחה בין שתי קבוצות האוהדים, משהו מרגיש מתוזמן מדי, כמעט כמו כוריאוגרפיה לריקוד של להקת המחול בת שבע. בנוסף, הרצון לספק אמירה בכל פריים מרגיש לעיתים מאולץ ודידקטי.
לצד החולשות יש גם יתרונות ברורים. הדיאלוגים (שרבים לא מעריכים מספיק) אמינים, המשחק של רוב הקאסט מצוין, ומערכות היחסים בין הדמויות המרכזיות נבנות בהיטב. הקשר בין השוטרת החוקרת אלי (הזמרת דיקלה, בהופעה מפתיעה לטובה) לבין מני – שלו אמא מתמודדת נפש ואב חורג קשוח – מרגש ומוציא את המיטב משני השחקנים. גם הדינמיקה בין עובד חממי (שון סופטי, "שלומי 6") לבין בת דודתו, עורכת הדין כנרת (דניאל מנוחין הנהדרת), מציגה ברית מסוכנת בין עבריינים ממוסדים שלמדו היטב איך לטפס לראש הפירמידה – תוך לעג לממסד שהם בזים לו.
לעומתם, קו העלילה שבו עובד וכנרת ניצבים מול ראש עיריית ירושלים הנכנס (אסף הראל בקאמבק לא צפוי) הוא נכון לעכשיו אחת מנקודות החולשה של הסדרה – ודוגמה בולטת לאותה דידקטיות מטרחנת.
יש סיכוי שבסוף העונה נגלה שזו הייתה סדרה טובה באמת – אבל עד אז, "חוליגנים" עוד צריכה לשכנע אותנו שהיא שווה את הכרטיס.