על שלט מאובק בכניסה למתחם האימוץ של עמותת SOS חיות כתוב "יום אימוץ לזכרו של רס"ן אסף דגן ז"ל, רק בן 38 בנופלו". אסף לא נהרג בקרב בעזה או בלבנון. הוא התאבד. ובכל זאת אין מדויקת יותר מהמילה "בנופלו" כדי לתאר את הטרגדיה.
רס"ן אסף דגן לא נפל בשדה הקרב, הוא נפל בקרב שאחרי הקרב. נווט קרב בחיל האוויר, 15 שנה בקבע, אחר כך בשירות מילואים. בשלוש השנים האחרונות הלכה ודעכה רוחו. משפחתו סיפרה בכאב איך התבודד, הסתגר, אך המשיך להתייצב למאות ימי מילואים במלחמה בעזה. עד שבוקר אחד, בדרכו למשמרת בקריה, שם קץ לחייו.
למרות כל אלה נאלצה משפחתו להיאבק בבג"ץ על זכותו להיקבר בקבורה צבאית, להילחם עבורו על הכרה, על כבוד אחרון, על זכותו להיחשב חלל צה"ל, משום שלא נפל "בדיוק" בקריטריונים של החוק הקובע מי זכאי לקבורה צבאית ומי איחר את המועד.
במהלך שבעת החודשים הראשונים של השנה התאבדו 16 חיילים בשירות פעיל. על פי ראש מטה אכ"א השבוע בכנסת, בשנת 2024 נרשמו 21 מקרי אובדנות בקרב חיילי צה"ל, לעומת 17 בשנה שקדמה לה. באכ"א טוענים כי לא מדובר בגל התאבדויות ומתעקשים שהנתונים אינם מוסתרים מהציבור, אלא חלקם עדיין נחקרים, וגם עניין "צנעת הפרט" מונע פרסום. אבל זו בבירור, לכל הפחות, עלייה מדאיגה במקרי האובדנות.
בצה"ל מודים שעל פי התחקירים שביצעו, רבים מהמתאבדים נחשפו למראות לחימה קשים ולאובדן חברים, תוך חוסר יכולת להכיל את האירועים. זו המסקנה שהגיעו אליה אחרי שבחנו מכתבים שהשאירו המתאבדים, ומשיחות עם סביבתם הקרובה.
הנתון הרשמי – 16 חיילים בסדיר ובמילואים – הוא רק קצה הקרחון ואינו משקף את תמונת המצב האמיתית. הוא אינו כולל את אלו שהתאבדו לאחר השחרור או אחרי שסיימו עוד סבב מילואים. אין גוף רשמי שמנטר את הנתונים הללו. לא בצה"ל, לא במשרד הביטחון, לא במדינה. אף אחד לא יודע באמת כמה לוחמים "נפלו מאוחר מדי", רחוק מאור הזרקורים.
בארגונים שמטפלים בפוסט־טראומטיים משוכנעים שמספר המתאבדים בקרב חיילים משוחררים גבוה יותר, אך אנחנו לא יודעים עליהם.
רועי וסרשטיין ז"ל, חובש קרבי בן 24, שם קץ לחייו לפני קצת יותר משבוע. זה קרה חודשיים אחרי שירות המילואים האחרון שלו – 300 ימי מילואים שסחב על כתפיו. חובש קרבי שנשא את הקרב איתו, גם כשכבר לא היה במדים. משפחתו ומכריו סיפרו כי הלחימה הקשה והממושכת והזוועות שאליהן נחשף במלחמה – הכריעו אותו. צה"ל לא מכיר בו כחלל, כי לא התאבד "בזמן הנכון". זה לא קרה בזמן שירות פעיל.
סליחה על הבוטות, אבל המסר הסמוי, האכזרי, לחיילים ומשפחותיהם הוא שאם כבר להתאבד – מוטב שזה יקרה כשהם במדים, בזמן שירות פעיל, בבסיס. אחרת זו כבר לא "הבעיה" של צה"ל, של משרד הביטחון, של המדינה.
בזמן הלא נכון
החוק המרכזי המכיר בחללי צה"ל ובזכויות משפחותיהם נחקק בעידן אחר. "חוק משפחות חללים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י־1950" מתעלם מכך שהמלחמות של חיילי צה"ל אינן מסתיימות בירי האחרון בקרב, אלא נמשכות זמן רב אחרי כן.
החוק כיום מאפשר הכרה רק במי שנהרג במהלך שירותו הצבאי, בדרכו לשם, או ממש בסמוך לו אם הוכח קשר סיבתי לשירות. זה לא מספיק. המציאות דורשת תיקון. פוסט־טראומה לא פועלת לפי שעות. היא לא מתחילה כשחייל נכנס למשמרת דרך הש"ג בבסיס, ולא נגמרת כשהוא חותם על שחרור.
יש חיילים שהקרב האמיתי שלהם מתחיל רק אחרי השחרור. בשקט, בבית, בלילות בלי שינה, בסיוטים, בהבזקים משדה הקרב. בלי קצין שיראה, בלי מפקד שישאל לשלומם. לפעמים גם בביתם מפחדים לשאול, להכאיב. לפעמים שואלים ואין תשובה, ולעיתים שואלים ומקבלים את התשובה הכי מסוכנת: "הכל סבבה".
הדיון במתן מענה טיפולי, עזרה נפשית, הוא דיון נפרד וחשוב מאין כמוהו: איך מאתרים? איך מטפלים? איך מוודאים שלא נופלים בין הכיסאות? אבל לצערנו ישנם אלו שכבר אי אפשר להציל. מה שכן אפשר, ואסור לוותר עליהם, הם ההוקרה, הכבוד וההכרה בנפילתם.
משפחה שיקירה הוכר כחלל צה"ל זכאית לתגמולים חודשיים, להטבות סוציאליות, להנצחה רשמית. אבל שום משפחה לא נלחמת בשביל ההטבות. הן לא מחפשות להוסיף לעצמן את התואר הנורא של "משפחת חלל צה"ל שהתאבד". הן מבקשות רק דבר אחד בלבד: כבוד אחרון. הכרה שבנם לא נפל "במקרה", אלא נפל בקרב. גם אם לא נהרג מפגיעת פגז או מירי צלף בלחימה, אלא בדממה שאחרי.
רועי וסרשטיין ואסף דגן ז"ל לא ברחו מהקרב, הם נלחמו בו עד הסוף. הם נפלו. פשוט לא "בזמן הנכון" לפי לשון החוק. זה חייב להשתנות. הגיע הזמן שהמדינה תקבל אחריות גם על הקרבות השקטים שנמשכים כשהמלחמה נגמרת. צריך לתקן את החוק כך שיכיר גם בחיילים שהתאבדו לאחר שירות, אם יוכח שהשירות הוא שגרם לקריסתם. זו לא הרחבת החוק, זה תיקון עוול.
המלחמה שאחרי המלחמה היא מלחמה לכל דבר, והנופלים בה ראויים לכבוד בדיוק כמו אלו שנפלו בקו האש.
