"יש רק שני דברים שהם אינסופיים", אמר אלברט איינשטיין, "היקום והכסילות האנושית. אינני משוכנע לגבי הראשון". רק כסיל יתקשה להבין שהמכשול הכי גדול בדרך לשחרור בני הערובה – חלקם, רובם או כולם – הוא ההפגנות הקולניות הלוחצות על הממשלה קבל עולם להגיע לעסקה בכל מחיר.
שהרי אחת משתיים: אם חמאס והנהגתו הדתית־אידיאולוגית אינם מעוניינים בעסקה אלא בהחלשת ישראל עד להשמדתה, והם נחושים להחזיק באחרוני החטופים החיים כמגן אנושי שיקשה על הכרעתו הצבאית של הארגון – הרי שארגון הטרור יטרפד כל הצעה ישראלית, הגיונית ונדיבה ככל שתהא.
מצד שני, האגף הפרגמטי יחסית בהנהגת חמאס, בהנחה שקיים אגף משמעותי כזה, הרוצה בהפסקת המלחמה והוא נושא ונותן כדי להשיג מקצה שיפורים בעסקה המתרקמת באמצעות המתווכות למיניהן, בין שבשלבים ובין שבמהלך אחד – הרי שהמראות הנשקפים אליו בטלוויזיה הישראלית, במקביל לשקיקה שבה אירופה ממחזרת את תעמולת ההסתה נגד ישראל, גורמים להקשחת עמדותיו ולהצבת דרישות חדשות שהן מעבר ליכולת הבליעה, אפילו של המתונים שבישראלים.
מעטים מאוד בציבור היהודי בישראל יסכימו לשלם מחיר הנוגד את טובת הציבור, בדמות ויתורים מרחיקי לכת, שבהסתברות גבוהה מאוד יידרשו מישראל בעקבות הלהיטות המופגנת בתקשורת הישראלית. בין המעטים שיסכימו לכל ויתור יהיו בני משפחות החטופים. קשה לצפות מהם להתייחסות אובייקטיבית קרה.
לגמרי טבעי שלמעט קומץ יחידי סגולה, למשפחות אין מחיר יקר מדי עבור הצלת יקיריהן, ברוח אמירתו האלמותית של סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל, בפקודת הקרב לאוגדת הפלדה שעליה פיקד במלחמת ששת הימים: "בשביל להציל את בני, אני מוכן לשרוף את כל העולם".
רק כסיל מושלם לא מבין שההפגנות, השביתות וההסתה נגד הממשלה באמצעי התקשורת הן כשמן בעצמותיו של הגרעין האידיאולוגי הקשה בהנהגת החמאס, החותר להשמדת ישראל גם במחיר חייו. הלחצים הפנימיים הללו לא חומקים מהרדאר החמאסי ומהשיח המתנהל במחילות עזה – והם מחזקים את הטוענים כי האיום הישראלי בפתיחת שערי הגיהינום הוא איום בתותח בלי פגזים.
מהפגנה להפגנה מתחזקת ההערכה במחילות עזה שהקשיים מבית יקשו על צה"ל לעוקרם מן השורש במהירות ובעוצמה שעליהן החליט הקבינט. חשוב מאוד שאנחנו לא נשכח לרגע כי בעיני הגרעין האסלאמיסטי המעצב את רוח חמאס, עצם המשך המלחמה הוא תמונת ניצחונם המוחלט.
בעיניהם, הקורבנות העזתים שאינם לוחמים אינם חלק ממחיר המלחמה המשולם על ידם. להפך, הם שמן על גלגלי מכונת המלחמה שלהם. בייחוד אם הקורבנות הם ילדים או תינוקות ומצלמות אל־ג'זירה בסביבה.
בדרך הטבע, למי שרואה ברכה בהרג שהמלחמה זורעת בקרב בני עמו, אין קושי כלשהו לשבש בכוונת מכוון את חלוקת המזון לאוכלוסייה כדי לפברק תמונות של קמפיין ההרעבה במטרה לייצר דה־לגיטימציה לישראל.
חשוב שתפיסת המציאות של חמאס תובהר היטב ותונגש לאלה מהמארגנים והמממנים של ההפגנות נגד המלחמה, העושים זאת בתום ליבם היוצא אל חטופינו המעונים. לא צריך לוותר על הניסיון הזה ועל התקווה שהבנת החשיבה של הצד השני, ובעיקר של עומק הקנאות המניעה אותו, תפקח עיניים אצל חלק מהציבור הזה.
הסיכוי לעסקת חטופים לא נמצא במגרש של האסלאמיסטים. ניתן למצוא אותו במגרשו של החלק הפרגמטי בהנהגה העזתית. אותו חלק המודע לאסון שחמאס המיט על עזה, הפנים שהוא נלחם מלחמה חסרת תוחלת, והבין שכדי להפסיק את ההרג, ההרס והרעב יש להשיב את כל החטופים ולפרז את רצועת עזה.
אבל כאן נכנסות לתמונה, שלא בטובתן, משפחות החטופים ומקדיחות את תבשילן. לאורך הדרך הן נחושות, שלא בטובתן, לחבור למתנגדי הממשלה, להטיח בה האשמות ספקולטיביות נעדרות ראיות בנוגע למניעיה, תוך שהן נכנסות ברגל גסה לשסע הפוליטי, ובכך פוגמות בנשקן הכי חזק, שהוא אחדות הכמיהה להשבת החטופים.
רק נחישות ואחדות
למרבה הצער יש מי שמתאמץ לרסק את הקונצנזוס סביב הותרת החטופים מחוץ לפוליטיקה הפנימית. מה שהתחיל בקטן מיד עם תחילת המאבק, בשיגור רונן צור לפאנלים הפוליטיים כנציג המשפחות, בעודו מנצל את הבמה שהעניקו לו לשרבוב התבטאויות פוליטיות מתוחכמות נגד הממשלה, הפך בהדרגה למתקפה בוטה של בני משפחה המטיחים בראש הממשלה, בראש חוצות, בארץ ובעולם, שהוא מפקיר את החטופים משיקולים זרים.
כל זאת לשמחתם הרבה של מתנגדיו הפוליטיים בציבור ולמגינת ליבם של רבים מתומכי מאבק המשפחות, המשוכנעים שבנימין נתניהו מחפש כל דרך להוציא למענן מים מן הסלע.
לו המתקפה חסרת התימוכין על ראש הממשלה הייתה מקדמת את שחרור החטופים, היה ניתן להתקומם נגדה, ובד בבד אולי גם להבין אותה. אלא שבפועל היא משיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה: אפילו הפרגמטיים, יחסית, בקרב אנשי עזה, אלה שנטו בלחץ המתווכות להגיע להסכם סביר, מקשיחים עמדות בתקווה שהממשלה הישראלית תיכנע ללחצים הפנימיים ותיתן להם את מלוא תאוותם בשטח ללא תמורה.
זאת בייחוד למשמע דברי משפחות החטופים הדורשות מהממשלה בבוטות, ובשם "80% מהעם", להיכנע לחמאס ולהגיע להסכם, יהיו דרישות חמאס אשר יהיו. בעניין המשפחות כבר נאמר כאן כי ברור לכל שקשה עד בלתי אפשרי לבוא בטענות להורים, לאחים ולבני דודים, או לספר להם כי השער שהם רוצים להבקיע הוא שער עצמי.
אין דבר מתסכל יותר משער עצמי: אנדרס אסקובר, שחקן נבחרת קולומביה, נרצח במולדתו כשבועיים לאחר שהבקיע שער עצמי במונדיאל 1994, שהביא להפסד נבחרתו לארה"ב המארחת. זאת חרף העובדה ששער עצמי הוא לעולם אירוע לא רצוני, הנובע בדרך כלל מניסיון אינסטינקטיבי למנוע שער חובה.
אכן, בפעולה אינסטינקטיבית קשה לשלוט. הדחף של המשפחות לזעוק וללחוץ על כל מי שנמצא בסביבה הוא דחף לאו בר שליטה. גם כאשר ברור כי שתיקה וירידה מתחת לרדאר הן הצעד היחיד שיועיל ליקיריהן בעת מו"מ.
צריך לזכור שבצד השני יושבים החמאסניקים הנצורים, מנותקים ומפוחדים, מודעים למה שאירע לקודמיהם בתפקיד, לצמרת חיזבאללה, למשמרות המהפכה ולמדעני הגרעין באיראן. אבל כמו היטלר שממעמקי הבונקר הנצור בברלין נאחז בהזיות לישועה באפריל 1945, עם מות נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט, כך חמאס נאחז בכל קש.
היטלר ראה במות רוזוולט אות משמיים. הוא האמין שכמו ברוסיה עם מות קתרינה הגדולה, יתחולל בארה"ב משבר פנימי שיוציא את ארה"ב מהמלחמה. חמאס שומע את הקולות ורואה את ההפגנות – ומאמין שאלו יובילו להתפוררות השלטון בישראל, שסופו נסיגה של צה"ל ללא פירוז וללא רצועת ביטחון. זו הסיבה להקשחת עמדתו במו"מ ולהתרחקות העסקה המיוחלת.
בעוד לאיש אין טענה כלפי המשפחות עצמן, ההפך הגמור הוא הנכון ביחס למי שממנף את ביטויי מצוקתן ומייצר את התהודה המזיקה לעניינן. מי שמהדהד בזדון מסר פומבי הקורא לממשלת ישראל להפסיק את המלחמה ולהציע להשיב את כל החטופים בלא דרישות נוספות, זורה חול בעיני הציבור. כי משמעות המסר הזה היא נסיגה מכל עזה ללא פרימטר, ללא פירוז, ללא סילוק חמאס מרצועת עזה, ללא ציר פילדלפי.
ומה ימנע מחמאס, במקרה שנסכים לכך, לדרוש גם את פינוי נתיב העשרה, שהיה היסטורית חלק משטח מפורז בשליטת האו"ם – כמו דוגית, ניסנית ואלי סיני? זאת כמובן, תוך מתן ערבויות בינלאומית רבות־עוצמה, בגיבוי האיחוד האירופי והאו"ם, שיבטיחו כי נתיב העשרה יהיה דרישתו הטריטוריאלית האחרונה של חמאס. האם בגלל נתיב העשרה הדרוש לחמאס למען שיקום כבודו כתמונת ניצחון סמלית, נוותר על השבת כל 50 חטופינו החיים והמתים?
הקבינט החליט על מהלך שמי שיחבל בו בגלל התנגדותו הפוליטית לממשלה ולעומד בראשה, מפקיר את הסיכוי להצלת החטופים. נחישות ואחדות של עם ישראל מאחורי צבא העם הן כרגע הסיכוי היחידי של החטופים להינצל ולא ליפול ברעב או בחרב.
ממשלת ישראל וצבאה לא הכזיבו אותנו מאז 7 באוקטובר. ביצועי ישראל בלבנון, באיראן, בתימן ובעזה הפתיעו את העולם ואותנו. מאז מבצע יונתן לא היו לישראל ולצה"ל הישגים מעוררי השתאות שכאלה. ליאיר לפיד, בני גנץ, יאיר גולן ואביגדור ליברמן עדיין פתוח חלון ההזדמנויות לעשות מעשה מנחם בגין ב־1967, ולהצטרף לממשלה כשרים בלי תיק ולהשתתף בניצחון.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
