הכלב של דוד שלי מת, והכל גרוע יותר עכשיו. כשהוא היה גור נתנו לו את השם אוליבר, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו קורא לו ככה. כולם קראו לו אולי. הוא היה בורדר קולי מושלם. הנשמה של המשפחה. הלב של הבית. כשנולדו לדוד שלי נכדים, אולי עטף אותם באהבה עדינה ומכילה. כלבים יודעים לעשות את זה בטבעיות. השבוע אולי הפך לקורבן של המלחמה עם איראן, כשטיל בליסטי התפוצץ לא רחוק מביתו. אולי נבהל, רעד, ואז לבו הגדול לא עמד בזה, ועצר. התקף לב.
כל מי שגידל כלב יודע שהיצורים האלה, הטהורים, הזכים, לא לוקחים צד במלחמה. הם לא יודעים שנאה, לא יודעים נקמה. הם רק אוהבים, ונותנים את הלב – בלי תנאים, בלי גבולות, בלי חומות. וכלב, כשמו כן הוא: כולו לב. והלב הזה רגיש מדי למלחמות.
משהו בי נשבר עם המוות של אולי. כאילו לא הספיקו האזעקות, הלילות הלבנים, הילדים שכבר לא שואלים מה זה בום, הקריסה שבכיס, השמיים שנסגרו, המתים, הפצועים, העקורים. עכשיו גם הלבבות הנאמנים – שלא עשו רע מימיהם – נופלים חלל. כלבים שלא חטאו, לא ירו, לא שנאו, לא היו שייכים לשום צד – רק אהבו. ונשברו. לא דיברו עליהם בחדשות. לא יספרו אותם במניין הקורבנות – אבל כל מי שאי פעם אהב כלב או כלבה, יודע כמה האבל עליהם אמיתי. כמה יגון. כמה מועקה.
