היום השני לחקירה הנגדית של ראש הממשלה בנימין נתניהו דמה פחות לקרב אגרוף ויותר לניתוח לייזר מדויק. כל קרן אור הופנתה אל הסדקים המיקרוסקופיים בגרסת ההגנה. הפרקליטות, בהובלת עו״ד יהונתן תדמור, בחרה לפתוח את החקירה דווקא בתיק 1000, “תיק המתנות”, משום שהוא הפשוט ביותר להמחשה: אין בו רגולציה סבוכה, או מנגנוני סיקור תקשורתי – רק ארגזי שמפניה, קופסאות סיגרים וטיסות במטוס פרטי. כך מבקשת הפרקליטות לבנות נרטיב ברור, ראשית להוכיח דפוס של נדיבות, אפילו נדיבות יתרה, ובהמשך לכרוך אותה באפשרות לגמול שלטוני רגולטורי.
במוקד הדיון עמד ניסיונו של נתניהו למסגר את הקשר עם מילצ’ן כמערכת יחסים טהורה, נטולת אינטרסים. בין היתר, חזר נתניהו על הטענה כי היה “פגר פוליטי” לאחר הפסדו בשנת 1999, ולכן לא יכול היה להשפיע על אינטרסים עסקיים. אלא שתדמור הטיח בנתניהו סקרים משנת 2007 שהציגו אותו כמועמד המוביל לראשות הממשלה, ובכך קילף עוד שכבה מהנרטיב לפיו למילצ'ן 'לא הייתה סיבה לתת לי כלום'.
ומה המשמעות הרחבה? ראשית, הטמעת המסר שלפיו המוסר קודם לתיק הפלילי. קשה לספר לציבור על ידידות, כשקופסאות הסיגרים נערמות וחשבונות ממלונות פאר נרשמים על חשבון בעל ההון. שנית, מלחמת הגרסאות זולגת לאמון הציבור – ככל שיפערו חורי זיכרון רחבים יותר בעדות, כך גדל הסיכוי שהציבור יראה בכך חשש מהתמודדות עם העובדות ולא חוסר אמינות של התביעה.
ולבסוף, המודל הכלכלי של פוליטיקה בגיפט-קארד, ככל שבית המשפט ישתכנע שהזרם הקבוע של פינוקים לנתניהו ומשפחתו יצרו תלות, די כי תוכח בהמשך נטייה להטיה, ולא יהיה צורך בפתק כתוב שמבטיח תמורה רגולטורית. ככל שתצליח הפרקליטות לבסס בתיק 1000 דפוס של מתנות מול תמורה, היא תגיע לתיקים הסבוכים מבחינתה, עם רוח גבית.
בסיכומו של יום, נתניהו יצא מהאולם בדיוק בזמן לרופא השיניים. אלא שהכאבים האמיתיים, דומה, עוד לפניו. החקירה הנגדית חשפה אתמול כי זיכרון סלקטיבי אינו תרופה נגד מסמכים, וכי התהום המפרידה בין “חברות נדיבה” לבין “טובת-הנאה אסורה”, היא צרה עד מאוד.
הכותב, עו"ד גיא שנער, הוא מומחה בעבירות צווארון לבן, יו"ר ועדת פשיעה בינלאומית בלשכת עורכי הדין
