ולמרות כל זה, חשוב לומר: מאז 7 באוקטובר קולו של מוריסי לא נשמע. לא דיבר על המלחמה, לא הזכיר את החטופים, לא כתב מילה ולא ביצע אף אחד מהשירים שכתב על ישראל ותל אביב (זה אולי פחות קשור למצב הפוליטי, הוא פשוט לא ביצע אף אחד מהשירים מאז 2018, למעט קטעים קצרים בהופעות בתל אביב). למען הסר ספק, מוריסי לא התהפך עלינו ולא התבטא נגדנו, אבל גם לא יצא בעד. האיש שידוע כאדם שחייב לומר משהו על הכול – שומר פתאום על שקט כמעט מוחלט.
אפשר לתהות אם הוא פשוט עייף, או שאולי הוא למד על בשרו מה קורה כשאמן מביע את הדעה "הלא נכונה". הרי מאז הביע עמדות שנתפסו כפוליטיות מדי, הוא לא מצליח למצוא חברת תקליטים שתוציא את האלבום החדש שלו, למרות שהוא מוקלט ומוכן. עולם המוזיקה – זה שתמיד אהב לדבר על חופש ביטוי – כנראה פחות אוהב כשזה בא מכיוונים שלא מתיישרים עם הקונצנזוס.
אז נכון, השנה הוא לא שר לנו "Israel". אבל אולי זה רק עניין של זמן. ואולי, כמו תמיד, הוא מחכה לרגע שבו נרגיש הכי לבד — ואז הוא יופיע, יגיד "אני אוהב אתכם", ימלמל משהו על חתולים, וישליך חולצה מזיעה לקהל כמו שרק הוא יודע. מזל טוב, מוריסי. הדלת פתוחה. המפתח עדיין אצלך.
