בישיבת הקבינט ש"הנחתה" את הרמטכ"ל להמשיך להילחם בעזה, אסרה גלי בהרב מיארה (מה היא עושה בקבינט? הרי שלמה קרעי אסר על השתתפותה בדיונים) על הממשלה "לכבוש את עזה". בנימין נתניהו ניעור כנשוך בצלאל סמוטריץ'. "לשלוט!", הוא תיקן אותה, "לא לכבוש" – בעוד כל העולם ובני דודינו מבינים שמי שקובעים הם שני שריו הבכירים, והם מדברים על כיבוש.
לישיבה ולהחלטה אין קשר עם המציאות בשטח, אלא לפרסום חקירת אלי פלדשטיין, שבה הוא מודה שנכנס עם יונתן אוריך לביבי כדי לדווח על תעלוליו. זימונו העתידי של נתניהו לחקירה (אני לא רואה איך זה לא קורה) מגביר את פאניקת המצור בלשכה, והוא בהחלט עלול להוסיף לחזית הדרום זירות נוספות.
ההתפרקות הפוליטית, האידיאולוגית והחברתית בעם מחלחלת לצבא, והיא סיבה לחלחלה. יש בצה"ל חיילים בצבא הקואליציה הפוליטית וחיילים בצבא האופוזיציה הפוליטית. לצבא הקואליציה אין רוב. לא בעם ולא בצבא. ההתלהמות הלוחמנית של מפקד פיקוד הדרום נגד מפקד חיל האוויר נובעת ישירות מחדירת האידיאולוגיה האישית והמשיחית של הממשלה לצה"ל. הקרבות הפנימיים הם צפירות אזעקה על התפרקות הצבא לטובת מיליציות סיקריקיות, ואין שום דבר משמח בהקמת יחידות מגזריות כמו חטיבת החשמונאים, שלך תדע איזה פק"ל ישלוט שם.
להבדיל מהליברל־דמוקרטים שאינם מבינים את ההשפעה ההרסנית על בניהם ובנותיהם, רבני החרדים מכירים את חלחול הזרם המשיחי בצה"ל, ויש להם סיבה טובה מאוד שלא לחייל את אברכיהם: מי כמוהם יודע וחושש שרבני הציונות הלאומנית, שתקועים בכל פינה נידחת בצבא והם עתירי אמצעים, יתחברו לוורידים של הישיבה בוחר'ס שלהם כדי לגיירם לצידם.
בכלל, מי שרוצה לנסות להבין מה הממשלה המשוגעת הזו רוצה מעצמה, מצבאה ומעמה, שיתכבד וינסה לפענח את פשר הדיאלוג הזועם, בישיבה מבצעית לפני כשבועיים, בין מפקד חיל האוויר תומר בר למפקד פיקוד הדרום, יניב עשור. הקטטה הזו היא מנוף להבנת הרקע הכללי של הטירוף הלאומני הנוכחי. היא משתלבת בכישלון הברור של מבצע "מרכבות גדעון" לחיסול הטרור בעזה, על רקע ערימה מפרפרת של כישלונות הממשלה ברצועה, בלבנון, באיראן ובעולם, כולל בכלכלה ובביחד הלאומי. ומעל הכל מרחף כשל מוסרי שצילו מוטל על כל אזרח ואזרחית. זאת למעט הלחימה עצמה, שהייתה מופת תכנוני וביצועי – בניגוד למטרות הלחימה של הממשלה, שהן מופת לטמטום מתלהם ומתייהר ולהבנה לקויה של המציאות.
התרופפות המשמעת
לפני כחמישה חודשים נכנס יניב עשור, חייל מקצוען, לתפקיד מפקד פיקוד הדרום ומפקד הלחימה ברצועה. ככזה הוא החליט שמטרות הלחימה שלו, בניגוד למדיניות צה"ל ובהתאם למדיניות הממשלה, הן מיטוט חמאס בעדיפות ראשונה, ואחריה שחרור חטופים – עם כל המשתמע מכך, שהוא חשש להריגתם.
לזכותו ייאמר שהציג את עמדתו ללא ההתפתלות הפוליטית הכוזבת, שכורכת את המהלך הצבאי כמנוף מקביל והכרחי לשחרור החטופים. כחלק מהתרופפות המשמעת בצה"ל, החליט עשור שלצורך מימוש מטרותיו הוא מרחיב את מדיניות הפתיחה באש. זו אומנם מדיניות הממשלה, אבל גם הפרה בוטה של ניהול המלחמה.
הרמטכ"ל לא הגיב. לא היה תיקון של דובר צה"ל, גם לא מכתב נזיפה. בטח לא הדחה, שהיא אקט מחויב המציאות כאשר חייל מציית ישירות לפוליטיקאים. בצה"ל יש כיום לא מעט חיילים מסוגו של עשור. יש להם גיבוי ציבורי, פוליטי ורבני, בעוד הרמטכ"ל מנהל כיום קרב חזיתי מול הממשלה הן על המטרות בשטח והן על רוח הצבא. סביר להניח שאין לו פנאי ואולי גם לא יכולת לטיפול בחיילים סוררים.
כיום, הסוגיה "המקצועית" שבפניה ניצבים צה"ל ועשור אחרי החלטת הקבינט היא ניקוי עזה לפני כניסת חיילי החי"ר. באמיתי זו לא רק שאלה מקצועית ומבצעית – אלא מוסרית, פוליטית ואידיאולוגית. בצה"ל נהוג להפעיל אש מנגד כדי לחסוך בחיי חיילים, ורק כשהמודיעין מאשר שהשטח נקי. כשאין ביטחון מודיעיני לגבי נוכחות בלתי מעורבים, אמורה הפעולה להתעכב. להרג בלתי מעורבים יש השלכות מוסריות ומדיניות, כולל אפקט שלילי על פעולת כוחותינו, למעט צמאי דם ושיכורי הרג.
בדרך כלל מי שמפציצים לניקוי השטח הם ארטילריה וטנקים. רק החי"רניקים, שנעים בשטח במו מגפיהם, נתקלים במציאות ובתוצאות. לחיל האוויר יש תרומה ניכרת בהפצצת מטרות מאומתות כמארבים. העובדה שמפעילי הכלים, מ"זיק" ועד מטוס קרב, רחוקים מהזירה, אמורה להשאיר את מצפונם נקי. לא ראית, לא שמעת, לא ידעת. קח קפה ותתכונן למשימה הבאה. מסתבר שזה לא תמיד עובד. יש יותר ויותר סיפורים על חיבוטי מצפון וסתם זעזועי נפש, וזו בעיה של ממש גם בלי מעורבות ציידי בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג.
חיל האוויר ייענה?
כמו מפקדים לפניו, יניב עשור רואה את חיל האוויר כחלק אורגני מהתקדמות הכוחות, תוך "התחשבות מוגבלת" בנוכחות אוכלוסייה אזרחית. כמי שתקוע במנטליות גולנצ'יקית, עשור לא בנוי לשקול אם יש תוחלת לאומית וביטחונית במלחמה בעזה בהקשרים שמעבר לגבעה, לחורבה או לפיר שמולו.
החישוב של התוצאות ברמה הלאומית והבינלאומית הוא הג'וב של הרמטכ"ל, כמי שמשקלל את תוצאות המלחמה מעבר לבום, זבנג וגמרנו עד העונג הבא. בייחוד כשהתוצאות הן הרוגים בלתי מעורבים, שחוזרים למדינת ישראל כבומרנג מדיני ומוסרי. מי שניצב אישית מול הסיטואציה ההרסנית הזו הוא מפקד חיל האוויר תומר בר, כמי שמאשר את החלטות תאי השליטה שלו אם ואיך לתמוך בדרישות צבא היבשה לנקות את השטח. כולל חשש מקטל אזרחים ומתוצאותיו בהקשר הלאומי והבינלאומי.
עשור דרש באותה ישיבה מבר לא להתערב בהחלטותיו אם ומתי להזמין סיוע אווירי. בר השיב לעשור ש"ההחלטות שלו לא מקצועיות". הדיון על מצבה של המדינה והחברה כחלק מהמקצועיות של גנרלים קצת גדול על עשור, שהגיב ב"אתם שם בתל אביב מנותקים מהשטח". הרמטכ"ל, שהיה נוכח בדיון, הבהיר לעשור ש"התבטאותו לא מקובלת". אחרי הרג מאות פלסטינים, הגיב דובר צה"ל ב"מדיניות האש של פיקוד הדרום נלקחה עד לקצה, והגדרות הנזק האגבי שונו באופן שהנזק עלה על התועלת, כמו בדרישות לתקוף פעילים זוטרים בחמאס כשהנזק האגבי (תינוקות ושות' – ר"א) גבוה. אנו נמצאים בשלב אחר של הלחימה ולא בחודשי התמרון הראשונים".
הניתוח המילולי סטרילי, הביצוע בשטח הוא בום מרעיד שמיים וארץ. המסכנים שנקלעו לטווח? אללה ירחמם. מכאן ואילך הנחתת הקבינט לכיבוש עזה תיבחן גם בהיענות חיל האוויר לדרישות דרג השדה במהלך הכיבוש, בפגיעה בבלתי מעורבים ובחטופים. במישור הפוליטי, הממשלה תיבחן בסגירת עסקה. אם תכשיל ותיכשל כהרגלה, יגיע תורו של הציבור. שלא כהרגלו המנומס, יש תקווה שהפעם ייפתחו שערי הגיהינום בקפלן בואכה ירושלים.
