הבוקר מתעוררת יוון ליום שצפויה בו מחאה חריגה: ב־25 מוקדים ברחבי המדינה, באתרים תיירותיים, מתוכננים להתקיים אירועים שבהם יובעו גינוי לישראל ותמיכה בפלסטינים בעזה.
מאחורי הקמפיין הזה עומדת תנועת "March To Gaza", שמאגדת מפלגות שמאל – מהמרכז־שמאל ועד השוליים הרדיקליים – ושקראה להפגנות שיתמקדו באזורי התיירות המוכרים: מסנטוריני ועד קפלוניה, מכרתים ועד קורפו, מסלוניקי ועד אתונה.
ברקע יום המחאה, שורת אירועים שהתרחשו באיי יוון בשבועות האחרונים – הפגנות מול אוניות ישראליות, ניסיונות לחסום גישה של מבקרים ישראלים לאתרים תיירותיים, והצלחה תקשורתית אחת שהביכה את ממשלת יוון: מניעת ירידת תיירים מהאונייה “קראון איריס" של "מנו ספנות" באי סירוס. והיה גם מקרה תקיפה של תיירים ישראלים צעירים באי רודוס.
הקריאה להפוך את האיים ממקום של מנוחה למרחב של מאבק אנטי־ציוני, כפי שמגדירים זאת מארגני המחאות, מציבה את הישראלים המתגוררים ביוון ואת אלפי התיירים הישראלים שממשיכים לפקוד את המדינה בפני אתגר. לא עוד הפגנות ליד השגרירות, אלא מחאה טורדנית בחופים, במסעדות ובנמלים.
לא יוצא מהבית
בשיחות עם ישראלים החיים ביוון – חלקם מתגוררים בה שנים, חלקם הגיעו לאחרונה – עולה תמונה מורכבת: יש המתארים שגרה שקטה ונעימה, כמעט מנותקת מהעימות, ולעומתם, אחרים שחשים הסלמה באווירה, חשש ולעיתים גם איום.
“יש קהילה ישראלית חזקה וטובה ביוון, והאווירה כאן בדרך כלל שקטה, רגועה ונעימה. הרבה יותר נוח כאן מבישראל", מספרת כרמל, ישראלית המתגוררת זה עשור בסלוניקי. “היוונים מאוד אוהבים ישראלים, התיירות פורחת, והכל מתנהל על מי מנוחות. ובכל זאת, מאז השבעה באוקטובר משהו השתנה".
"המקום עדיין רגוע יחסית, אבל יש עלייה במספר ההפגנות הפרו־פלסטיניות. מופיעות יותר כתובות גרפיטי שקוראות להרוג ישראלים ולשחרר את פלסטין, וגם סטיקרים עם מסרים קשים. זה לא נעים. בעבר, גם כשבישראל היה מתוח, יוון והתושבים שמרו על ניטרליות. עכשיו זה מרגיש שונה. רק בשבוע שעבר התקיימה הפגנה גדולה ברחוב עם צעקות ודגלי פלסטין, ואני מודה שפחדתי".
"אני משתדלת לא לדבר עברית ברחוב, לא להסתובב עם סמלים ישראליים, ומצניעה את המוצא שלי. אני לא חשה סכנת חיים, אבל גם לא שקט. אי אפשר לדעת על מי תיפול – משוגע אחד מספיק. השנאה יכולה לעוור אנשים".
מה צפוי היום בסלוניקי?
“ממה שהבנתי צפויה הפגנה גדולה בשדרת אגנטיה, רחוב מאוד מרכזי בעיר. זה כנראה יהיה רועש, אולי גם אלים. אחרי שחוויתי הפגנה קשה בצרפת לפני כמה חודשים החלטתי לא לקחת סיכונים – אני פשוט לא יוצאת מהבית. אבל אני רוצה להגיד שהממשלה היוונית מאוד קשובה לקהילה הישראלית, והמשטרה דואגת לביטחון. זו כמובן זכות דמוקרטית להפגין, אבל כבר ראינו מה קורה באירופה ובארצות הברית. זה מתחיל כשגרה, ונגמר בהמון זועם".
יצחק, שהעתיק את מגוריו לאתונה חודש לאחר פרוץ המלחמה, מספר שחשב כי הגיע למקום בטוח: “אני במקור משדרות, ועזבתי את ישראל כי הרגשתי שהמשפחה שלי בסכנה. שמעתי שיוון שקטה, רגועה, וזה הרגיש לי כמו גן עדן בתוך כל הכאוס. ובאמת, בהשוואה לאנטישמיות שראיתי בעולם, יוון נראתה כמו אופציה אידיאלית".
אלא שהמציאות, התברר לו, אידיאלית פחות: “לא מדובר באיום ממשי על החיים, אבל זה גם לא נעים. יש מדי פעם הפגנות רועשות, כרזות פרו־פלסטיניות, כתובות גרפיטי שפוגעות בישראל, וזה יוצר דיסוננס – כי האנשים מאוד נחמדים, אבל גם קומץ קטן עלול להיות מסוכן".
יצחק מתגורר בסמוך לכיכר סינטגמה, שהיא גם מוקד ההפגנות בעיר. לדבריו, ההפגנות היו עד כה מינוריות, “כמה עשרות אנשים, בלי אלימות או רעש חריג", הוא מתאר. “בחודש האחרון אני שומע מהחדשות בישראל שיוון נהייתה מסוכנת יותר לישראלים. יש לי מחשבות לעזוב, ואני עדיין מתלבט. אבל כרגע, היום, אני לא מתכוון לצאת מהבית. אני לא רוצה להיחשף לקריאות גנאי, לקללות או לדברים גרועים יותר רק בגלל שאני ישראלי. אני לא חושב שזה יתפרץ למשהו חמור, אבל כבר הבנתי שהשנאה יכולה להטריף אנשים".
סולידריות מרגשת
“קודם כל, כל הדבר הזה שנקרא ‘יום הזעם’ הוא לחלוטין תוצר של התקשורת הישראלית", טוען קובי, מדריך סיורים ישראלי שחי באתונה זה חמש שנים. “אם תפתח כל אתר חדשות יווני לא תמצא אזכור לטייטל ההזייתי הזה, ולא לזה שבכלל יש הפגנות. פשוט לא מעניין את היוונים. יוון היא מדינה שיש בה הפגנות כל הזמן, על כל נושא. זה חלק מהחיים פה. אז באי שיש בו 2,000 תושבים, יבואו עשרה אנשים להפגין".
גם כשכשמופיע גרפיטי על הקיר, קובי לא מתרשם: “בסדר, יש גרפיטי. כל אחד יכול לצייר גרפיטי. זה לא אלים. גם ההפגנות עצמן לא אלימות. אף אחד לא פוגע באף אחד. היוונים, אנשים חמים, מחבקים את הישראלים. ואם יש קומץ קטן של מפגינים זה לא משקף את יוון כולה. אני יושב לפעמים בכיכר ההפגנות, באמצע מסעדה, ובקושי שומעים שיש הפגנה. אז ראו כמה דגלי פלסטין, וחשבו שזו סערה. בפועל? כלום מכלום".
גם ש’, המתגוררת באי פארוס, שבו צפויה להתקיים הפגנה היום, נשמעת רגועה. “האווירה כאן באי מאוד שלווה", היא אומרת. “זה מקום קטן, פשוט, האנשים פה עסוקים במחיר העגבניות וברוח שמתאימה לדיג – לא בפוליטיקה העולמית. הייתה פעם הפגנה אחת, מאוד סולידית, אולי 30 איש. דיברו על סולידריות עם עזה, לא הייתה אלימות, לא היו דגלי פלסטין. אני מניחה שההפגנה היום תהיה די זהה".
עם זאת, לעיתים צצים סימנים מטרידים. “יש פה ושם כתובות גרפיטי פרו־פלסטיניות", מספרת ש’. “אנחנו לא יודעים אם מקומיים ציירו אותן או תיירים מזדמנים, אבל זה לא נעים".
הקהילה הישראלית באי פנתה בנושא לראש העיר, שהגיב במהירות – ציור פסנתר צבעוני כיסה את הגרפיטי על הקיר. “היו שיחות טובות עם הרשויות, כולל המשטרה, שעצרה לא מזמן שתי צעירות שכתבו על קיר ‘Free Palestine’", ש’ מוסיפה. “ראש העיר אפילו הציע שנעשה מיזם של הסברה ישראלית בבתי הספר, ושציון 7 באוקטובר ייעשה באופן רשמי באי".
בכל מקרה, ש’ מדגישה את תחושת הביטחון ואת היחס החם מהקהילה המקומית: “אין פה אנטישמיות. להפך, יש מקרים של סולידריות מרגשת, כמו מלון שהציע אירוח למשפחה מישראל שנפגעה בהתקפה האיראנית. ואנחנו לא נפגין בתגובה למי שמפגין נגד ישראל. אנחנו פה כדי לחיות עם המקומיים, לא כדי ליצור עוד מלחמה. למי שמגיע ליוון – פשוט תיהנו מהמקום, מהשקט, מהאנשים. בלי להניף דגלים, בלי סיסמאות, פשוט לחיות".
על פי נתוני מוקד ההזמנות של אתר “Lastminute" נרשמה בשבוע האחרון ירידה של 19% בהזמנות של ישראלים לחופשות ביוון בחודש אוגוסט. אתונה ורודוס, למשל, רשמו ירידות של 22% ו־10% בהתאמה, דבר המעיד בכל זאת על חשש בקרב ציבור התיירים הישראלי. עם זאת, במקביל נרשמות עליות בביקוש ליעדים אחרים בתוך יוון. האי מיקונוס, לדוגמה, זינק ב־30%.
“יוון היא יעד סופר־חזק עבור הקהל הישראלי. יש האטה מסוימת בהזמנות, אבל אנחנו ממש לא רואים גל ביטולים", טוענת שירלי כהן־עורקבי, סמנכ"לית חברת התיירות “אשת טורס". “הישראלים לא נוטשים את יוון, הם פשוט בוחרים חכם יותר: מתרחקים מהאזורים הרגישים וממשיכים לטוס למקומות שקטים ומבודדים יותר".
לדבריה, התחושה הכללית של המטיילים נותרת בטוחה, בייחוד באיים המרוחקים: “צריך פשוט להתנהל באחריות – לא לנופף בדגלים או להפגין פטריוטיות מיותרת ברחוב. הכלכלה היוונית מבוססת על תיירות, ולכן המקומיים שומרים על גישה חיובית ומכילה. גם אם נשמעים קולות צורמים, הם עדיין לא מרתיעים את הרוב".
