גן עדן של שוטים ארוכים: וירטואוזיות קולנועית או טרנד שהפך למניירה?

יוצרי סדרות וסרטים מדוברים כמו “התבגרות” ו”הסטודיו” מתגאים בצילום בשוט אחד ארוך, רצוף ווירטואוזי. איך קרה שסימן ההיכר של במאים גאונים ופורצי דרך כמו אורסון וולס ורוברט אלטמן עושה קאמבק דווקא עכשיו בעידן הדיגיטלי?