הנה נמצא עוד יום זיכרון לערוצי השידור – היום ה-600 למלחמה. היה כמובן את ערב יום ה-600 ויש גם את היום שאחרי כי אי אפשר הרי בלי היום שאחרי. רק שלא תהיה טעות – המלחמה הזו מקוללת, היא מלחמת הונאה, היא מקיזה את דמם של המוני ישראלים ועוד יותר המוני עזתים חפים מפשע בחלקם והיא נמשכת 590 יום יותר מדי. היא בעיקר בושה גדולה ולצידה בושה תקשורתית ענקית. בדיוק כמו בקורונה רק הפעם מוקז דם רב. בקורונה ישרו קו כל הערוצים וכל השדרנים (למעט ערד ניר) עם משרד הבריאות והממשלה, ינקו מתקציבי הפרסום השמנים שלה, לרגע לא פקפקו במגיפה שתשמיד את האנושות והבהילו את כולנו עד מוות בלי לבדוק דבר.
היום האמת החלה לזרום בטונות ויגיע גם היום בו אולי, רק אולי, הם יודו שטעו. ולמה זה דומה? כי הערוצים המרכזיים לא מדווחים על המלחמה. הם נמנעים מלספר מה קרה ומה קורה ומתרכזים רק וכמעט באופן בלעדי בסיפורים עצובים על משפחות החטופים וההרוגים. זה מקסים וחשוב – אבל בשביל זה המציאו את יום הזיכרון. עכשיו אני רוצה לשמוע רק מה קורה במלחמה האיומה הזו, למה היא נמשכת, מה באמת קורה בעזה ובעיקר אני רוצה לשמוע כל יום – מה לעזאזל קרה ב-7 באוקטובר בבוקר? כל יום אני רוצה דיווח על זה. רק שזה פחות סקסי כי זה אומר לבקר את הצבא שעליו ניר דבורי שומר בנאמנות אין קץ (ותודה לאלון בן דוד שפחות משתף פעולה עם המיזם הזה) אז מה יש במקום? עוד בן דוד של חטוף, עוד בת של הרוג עוד שכול עצב וזוועות.
אבל לשיא החוצפה הם מגיעים בעניין דיווח אמת על מה שבאמת קורה בעזה – לא תראו שם פריים אחד של ערבים מתים ילדים מחוצים או נשים צורחות בבכי, לא היה ולא יהיה. זה מקלקל את המצב הרוח הלאומי ולכן בואו נשדר עוד כתבה סוחטת דמעות של אמא של חטוף כי זה ממש ממש יעזור לשחרור שלו… ואתמול ביום ה-600 – חגיגות עד הסוף! כמעט אפס דיווחים על מחדלי הצבא (להוציא ערוץ 11 וערוץ 14) והמון המון דמעות. שלנו כמובן, דמעות של עזתים זה לא מתעכל טוב. כי עוד מעט יתחיל "רוקדים עם מסיכות" או "אוכלים עם זמרים" אז אנחנו לא נקלקל את האווירה. וכן, המעברים האלה בין דמעות המגישים לבין צווחות הפאנל של התחרויות האלה הוא מבעית.
לא היה קורה כלום אם כמה ימים נגיד… 600? היינו מוותרים על העונג הזה. וכמובן הדובדבן שבקצפת הגיע בצהריים בערוץ 12 – בטחוניסט שמסביר שאין ברירה – צריך להקריב את חיי החטופים. שמעתי שהמנחים הסתייגו. איזה יופי כל הכבוד! אני מניח שאם זה היה קורה בערוץ 14 (שם אני עובד למען הגילוי הנאות) הייתם מקיאים. וכן, זה קורה שם לצערי למרות הניסיונות האובדניים שלי למנוע את זה. אבל הסתייגתם. זה יפה, זה מכובד זה ליברלי ופלורליסטי כמו שאתם אוהבים! עם ישראל חי. חוץ מהחטופים אבל לא נקלקל את האווירה! האבסורד שמי שרוצה לראות מה באמת קורה בעזה צריך להשיג לינק ל"אל ג'זירה" (ולקוות שלא יעצרו אותו בעוון בגידה) או לצפות בערוץ 14 כי שם, מהסיבות הלא נכונות, מראים את ההרס הנורא בעזה ומדי פעם גם עזתים נסים על נפשם או נלחמים על פיסת לחם. שם צוהלים למראות האלה, מראות שגורמות לי לכאב לב נורא מצד אחד ולהמשיך את חיי כרגיל מצד שני כי גם אני, כמוכם, אפס גדול ולא עושה מספיק, יושב בבית ומתלונן. וסליחה מכל אלה שכן עושים – יש המונים כאלה אבל זה לא באמת מספיק.
מישהו בתכנית "הפטריוטים" אמר לי שאם זה מה שאני חושב על סבלם של העזתים – אין הבדל גדול ביני לבין העם הגרמני שידע מה הנאצים עושים ליהודים ולא פצפץ. הוא צדק. אין הבדל. ההיסטוריה תשפוט אותנו לרעה, זו לא שאלה בכלל. רק גדעון לוי ייצא זכאי ואני מקווה שיזרוק איזו מילה טובה עלינו.
אז הנה הצעה לערוצי החמלה: במקום לספר עוד פעם כמה קשה בשבי – תניעו פעולה שתפסיק את המלחמה הארורה הזו. הרי זה מה שאתם חושבים חוץ מניר דבורי נכון? אז תפסיקו לילל ותתחילו לדבר, יש לכם תפקיד ענק, נגמר זמנם של עיתונאים שלא אומרים את דעתם. הם קבורים בעמודי העיתונות הישנה והנמחקת. דברו צעקו ובעיקר תפסיקו לשתף פעולה עם השלטון ולספר מיד כמה הוא נורא.
הערות לסדר
גם שפיות זמנית, גם שנה לדן תורן באותו שבוע – כישרונות גדולים שכמעט שכחנו. תודה לרדיו הישן והטוב שהזכיר.
הסרט של אלה ערמוני – הבת של הזמרת הנערצת עליי דפנה ערמוני – זכה בפרס הבימוי בפסטיבל דוק אביב וזה נורא משמח. כי הסרט, למרות הרכילויות, לא מדבר רק על זהות האבא המסתורי – הוא מביא את הסיפור הלא פשוט של דפנה שנאבקת כל כך הרבה שנים כלכלית למרות הכישרון העצום שהיא. במדינה אחרת היא הייתה חיה בבית ענק עם המון כסף בבנק. סרט חובה.
גם לכם זה קורה? כל כך עצוב שמסתיימת סדרה חדשה שהתחלתם לצפות בה והיא מצוינת. זה קרה לי השבוע עם הסדרה הצרפתית על האנס של הנהר סמבר – פשוט סדרה גאונית שבעיקר מביאה את הסיפור השוביניסטי הנורא של העולם כולו בשנות ה-80 וה-90 – נאנסות היו מופקרות ונאשמות בבגידה ושוטרים מטומטמים היו עושים הכל כדי לא למצוא את האנס.
למטה תראו את הסיסמה החדשה שלי אני הפטריוט החדש – ציוני ישראלי ושמאלני ועם זה ננצח!
