ב־13 ביוני השנה, בשעות הערב, נסעו ישראלים ויהודים רבים בפלורידה הביתה אחרי יום עבודה. סוף השבוע התקרב, ולכל אחד ואחת היו תוכניות. הם לא ידעו שבאותם רגעים ישראל יוצאת למתקפת מנע באיראן. כאשר התחילו להגיע הודעות הוואטסאפ בהמוניהן, כולם הבינו שמשהו משמעותי קורה ונדבקו לטלוויזיה, כמו רבים מאיתנו כאן בישראל. התוכניות לסוף השבוע נדחו למועד אחר. לא פשוט להיות ישראלי בחו"ל כשמשהו קורה 5,000 מייל ממקום מגוריך.
התיישבתי לשוחח איתם השבוע, עם קהילת רעוּת מאזור מיאמי, אחת מני רבות. עשרות רבות של ישראלים בה. בין עיסוק במורשת להתעדכנות באקטואליה הם שומרים על מעורבות וזיקה ברורה למה שקורה כאן, למי שנמצא כאן בשגרה ובחירום. הם היו שם בחמ"לים אחרי אותה שבת שחורה, ובמשך חודשים רבים גייסו עבור ישראל ציוד ומשאבים. הם שם גם עכשיו, והם שם תמיד. העורף הישראלי בתפוצות הוא בערך מחצית מהעם היהודי, הוא חלק מאיתנו. כל אחד יחליט היכן הוא רוצה לגור, אך הזיקה וההתגייסות הן משהו אחר לגמרי. תשאלו את עידן אלכסנדר.
לעיתים אני מגיע לבתי כנסת בצפון אמריקה, לבתי חב"ד ולמקומות נוספים, כדי להקשיב ולספר, לשתף ולהעריך ביחד את המצב ולברר לאן הולכים. כך היה גם השבוע. עם ישראל גר בבני ברק ובמיאמי, בשדרות ובניו יורק, וטוב נעשה אם אחרי שנים של הטחת כינויי גנאי ועלבונות ביורדים – פשוט נסתכל על השלם כגדול מסכום חלקיו, על עם שלם הפרוש על פני עולם שלם, בעל דנ"א אחיד.
דוגמה לכך ניתן לראות בפעילות הענפה של אותן קהילות, פרלמנטים ומסגרות המביאים את הארץ לחו"ל, מייצרות תוכן רב ושותפות, וכאמור מגייסות משאבים כשצריך – והכל לתפארת מדינת ישראל. תארו לעצמכם כי ברית הערים התאומות הוותיקה, המתנוססת כשלט ריק בכניסה של כל מועצה אזורית או עירייה, הייתה הופכת לאימוץ בפועל של קהילת מיאמי את קיבוץ ניר עוז, או שניו יורק תאמץ את מנרה, ועוד.
האימוץ יהיה בצורות רבות ולאורך שנים רבות. מבעלי מקצוע שיבואו לסייע בשיקום, דרך יבוא חומרי בניין ללא מס, ממתנדבים כמו פעם שיגיעו לתקופה קצרה, ובהמשך פעילויות שגרתיות כמו מכינה משותפת או התמחות, קשרים חברתיים, והיד עוד נטויה.
בנוסף, אפשר לשער מה היה קורה להסברה אם היינו מכשירים קהילות שלמות בעולם להתמודד באופן מקצועי ויעיל עם תגובות הנגד או האנטישמיות ברחבי העולם. היינו מעבירים להן תכנים לשמירת הביטחון האישי וזה הקהילתי, לומדים מהן איך מייצרים חינוך מתקדם בבתי ספר ממלכתיים, וגם כיצד האוכלוסייה החרדית בברוקלין ובמקומות נוספים יכולה להיות יצרנית ועובדת.
כולם ביחד
השיחה עם אותם ישראלים־אמריקאים הייתה מרתקת. מדינת ישראל משתנה בתוך מציאות גלובלית מואצת, וכך גם הישראלים והיהודים שבתפוצות. מהיום הם עורף ישראלי שיש להעריך ולהכיר לו תודה, קהילה שיש לחזק ולדרבן כדי שתהפוך לכלי עוצמתי ומגובש בשדה הבינלאומי, לטובת כולם.
הם כלי משפיע ברמה הגלובלית, ויש לחזק את הקשרים הבלתי אמצעיים שלהם עם מדינת ישראל. לאו דווקא דרך משרד ממשלתי כזה או אחר. כי כל אחד מאיתנו יכול לתת שעה ולקבל בחזרה, כשהאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות והקרקע רחבה מאוד. אלו לא יורדים ולא עולים, זה עם ישראל בתפוצות, העורף הישראלי שמוכיח את עצמו כבר שנים. רבים מהם מצליחים, ואין לי ספק כי הם יכולים לשחזר את ההצלחה בשיקום מנרה ודוב"ב.
זו ישראל המודרנית, זה העולם שבו אנו חיים, ועדיף להיות מחוברים בו לעורף חזק ואיכותי. עכשיו צריך להחזיר בחזרה, לחבר את הקצוות ולהפוך יחד למשהו עוצמתי וחזק עבור העם היהודי כולו, למנגנון מסביר פנים ופתוח לקהילות העולם.
ישראל והיהודים עמלים שנים רבות על הגדלת משקלם הסגולי בעולם, ויש לומר – בהצלחה ובהתמדה. שיתוף קהילות בינלאומיות הוא מכפיל כוח, הוא נקודת המפנה בחלוקה ההיסטורית, הגיאוגרפית, ליהודי היושב בציון ולאחיו שבגולה. זה לא משקל סגולי, זו תפיסת עולם, וכאמור אין מה לחכות למשרד התפוצות. אין גם ממי לצפות, אנחנו נעשה בעצמנו, נצליח בעצמנו ונבצר את עתידנו כעם, בכל העולם.
אם אפשר לקיים קהילות עוצמתיות בניו יורק ובלוס אנג'לס – אז אפשר לחבר אותן למאות אחרות ברחבי העולם, לרשת ישראלית בינלאומית. תשאלו את קהילת רעות ממיאמי, ותענו לעצמכם כי אין שום סיבה שלא לרַשת את הישראלים הפרוסים ברחבי הגלובוס, לא משנה איפה הם גרים.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
