בשלב הזה של חיי, ואולי גם לפניו, אין לי שום יכולת או יומרה להבין מה הסיפור של ראשון לציון. יש שאלות חשובות יותר, ויש סיפורים קריטיים יותר ליומיום שלי, שלנו, של כולנו. ובכל זאת, כל כניסה אליה מלווה בסימן שאלה מרחף מעל הראש, ומעל האוטו. עיר ישראלית ראויה, ענקית בממדיה וענקית בסגנון החיים שלה, שרוב-רובה של התנועה בתוכה דורש תחנת דלק, או עמדת הטענה חשמלית.
אתה יכול לנסוע – מה זה יכול, ממש מצאתי את עצמי עושה את זה, ולכן מדווח בלב שקט – 17 דקות מנקודה אחת שלה לנקודה שנייה, כולן על כביש חצי מהיר, כולן על מהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ולא לראות נפש חיה אחת על המדרכות, ולצורך העניין, גם לא מדרכה אחת חיה. במובן הזה, ראשון לציון היא קצת לוס אנג'לס. כן, זאת השוואה קצת פרובוקטיבית, אבל לא מעורררת פרובוקציה כמו לנסות לחצות פה כביש רחב ולהפריע לשליטים האמיתיים והארבע-גלגליים שלה.
כי בשטח עירוני שיכול לספור על אצבעות יד אחת את הרחוב שבו באמת זזים הולכי רגל, ועל אצבעות היד השנייה את בתי הקפה הטובים *הבלתי-רשתיים*, ברור שמשהו חייב להשתנות. לשמחתנו, השינוי מתחיל מהיד הנכונה.
