האלימות המשתוללת בחברה הערבית היא מכת מדינה, וברור שעל משרדי הממשלה וגופי האכיפה שהמשטרה בראשם לשלב זרועות כדי להביא לשינוי. אך נדמה כי במקביל לגאות המטורפת במספר הנרצחים, יש שפל בלתי מתקבל על הדעת בתחושת האחריות של מי שחייבים לסייע בעצירת הסחף: ראשי הרשויות הערביות, אנשי הדת, חברי הכנסת הערבים, מנהיגים חברתיים, אנשי עסקים, אנשי חינוך, אנשי תרבות ומובילי דעה.
לא נכון ולא ראוי להמשיך להאשים רק את המשטרה ואת השלטון המרכזי. הכשל הוא משולב, אך האחריות היא בראש ובראשונה פנימית: חינוכית, חברתית ותרבותית.
שום שינוי לא יתרחש בלי קבלת אחריות אמיתית ומעורבות פעילה מצד ההנהגה הערבית עצמה. ראשי רשויות ערביות אינם יכולים לשבת מנגד ולצפות מהמדינה להציל את החברה שבראשה הם עומדים. יש להם כוח, וגם השפעה. הם מכירים כל שכונה, כל משפחה, כל מוקד מתיחות. עליהם להפסיק לפחד מהעבריינים ולפעול להוקעתם והדרתם מהמרחב הציבורי, ובכך למנוע את המשך ההשתלטות של משפחות הפשע.
ראשי החינוך הם הגורם החשוב ביותר לשינוי. מערכת החינוך היא השורש שממנו יצמחו לאורך הזמן ההזדמנויות הגדולות ביותר לשבירת מעגל האלימות. לכן על ראשי החינוך להטמיע מערכת ערכית עמוקה שתקנה לתלמידים כללי מוסר, אחריות אישית וכבוד לחוק.
חברי הכנסת הערבים נושאים אף הם באחריות כבדה. אם במקום להתרכז בקידום המגזר הם ימשיכו להאשים את כולם מלבד עצמם, הם יחמיצו את ייעודם כנציגי ציבור שנשלחו לבית הנבחרים כדי לשפר את איכות החיים של מצביעיהם.
גם תעשיינים ואנשי עסקים במגזר מבינים שקריסת הרחוב פוגעת בחברה הערבית כולה. יש ביכולתם להשפיע באמצעות פיתוח מיזמי תעסוקה לצעירים ותמיכה בפרויקטים חברתיים, להשקיע בחינוך ובהשכלה גבוהה, ולהשתמש בכוחם הציבורי והכלכלי כדי לקרוא תיגר על הפשיעה. מנגד, ההתעלמות, ההסכמה שבשתיקה ותשלום דמי החסות רק מגדילים את היקפי הפשיעה.
ואנשי הדת? דווקא הם, שבידיהם מנופים אדירים של השפעה תרבותית וערכית, שותקים לעיתים קרובות מדי. האלימות היא חטא מוסרי בסיסי שמערער את יסודות החברה. על אנשי הדת להכריז מעל כל במה שכל שיתוף פעולה עם ארגוני פשיעה הוא בבחינת שפיכות דמים ובגידה בעקרונות הדת.
נכון, המדינה חייבת להעמיק את המעורבות, להגדיל את התקצוב, לשפר את מערך האכיפה, להפעיל יחידות מודיעין ייעודיות ולשלב את כלל הזרועות במטרה למגר את האלימות. אבל מצופה מהנהגת המגזר שתתבונן פנימה, הרבה לפני שהיא מפנה אצבע מאשימה החוצה. הגיע הזמן למהפכה פנימית.
הכותב הוא ניצב בדימוס, בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה
