אחד האלמנטים הבולטים שמפרידים בין האזנה פרטית עם אוזניות לשיר או אלבום אהוב, לבין הצטופפות בתוך קהל ושמיעת אמן בלייב הוא השחרור. בספוטיפיי, לצד כל שיר מופיע מספר, קשיח וקבוע, שמסמן כמה זמן יארך השיר. לא משנה כמה פעמים נלחץ פליי, כל תו ומילה נמצאים במקומם, לא ברי שינוי. בהופעה, לעומת זאת, הציפייה והדריכות לקראת מה שאמור לבוא הופכת הופעות טובות לחוויה מסעירה. הופעה לא יכולה להיות מהודקת עד הקצה, היא מחייבת הפתעות, סולואים בלתי צפויים, עיבודים חדשים.
בנשף רוק 13, ובכלל ברוב יצירתו של אביב גפן, האלמנט הזה כמעט ולא קיים. כל פרט על הבמה, כל מחווה קטנה, כל פעולה, היו מתוכננים. כמו אמן ניינטיז טוב, גפן עשה לא מעט פעולות "ספונטניות": הוא נשכב על הבמה, ירד אל הקהל, שבר גיטרה, טיפס על הברזלים שלצד הבמה, קרע את החולצה פעמיים. כולם, כך לפחות זה הרגיש, היו חלק מתוך התסריט שכתב אמן שלא רוצה ששום דבר יחמוק לו מבין האצבעות.
אלמנט ההפתעה המשמעותי היחיד, היה המשחק "איזה אמן הוא יעלה עכשיו?" משחק שבמוזיקה הישראלית גפן הפך להיות בעליו הבלעדיים. אין אף זמר בארץ שמסוגל לאגד ככה כמות גדולה של כישרון מוזיקלי על במה אחת, להעלות לשיר או שניים כל כך הרבה גיבורים שהוא גדל עליהם. השירים איתם, על אף שהיו רובם צפויים, היו החלקים הטובים יותר בהופעת בת השעתיים וחצי. באלה, גפן הצטרף לקהל – ששר את כל המילים גם בשירים שאינם שלו – וחזר להיות מעריץ. הקהל הדי מגוון גילאית הראה שהוא לא רק הגיע להופעה של אביב גפן. הוא הגיע להופעת מחווה למוזיקה הישראלית.
לא היה שום חידוש בשירים שגפן שר מתוך הרפרטואר שלו – "מחר", "טיפות", "עונות", "שיר תקווה" וכמובן "אור הירח" ו"עכשיו מעונן". כשאירח אחרים, לעומת זאת, היו מעט רגעים שחמקו משליטתו של גפן. כבר בשיר השני הוא העלה את נורית גלרון לשיר את "אתה פה חסר לי" – אולי השיר היפה ביותר שהוא כתב. בהמשך, נרשמה הפתעה אמיתית כשחיים משה הצטרף לשיר את "נשבע" והכניס צבע אחר להופעה ההומוגנית. שניהם, גלרון ומשה, משום מה עלו לשיר שיר אחד בלבד.
היו לא מעט רגעים מוזיקליים צורמים, אך דווקא הם חדרו את השיריון של ההופעה המעונבת והצליחו לעורר רגש. כשהחל להתנגן "יומן מסע" היפהפה, את קולו של אריק איינשטיין המנוח החליף באופן מתבקש למדי שלום חנוך. כבר שנים שהקול של חנוך עבר טרנספורמציה ונהיה צרוד ואחר, אבל המצב שלו על הבמה אתמול היה מדאיג. הוא היה נראה מבולבל, שר מחוץ לקצב והתבלבל במילים. מעבר לדאגה לשלומו, היה משהו יפה ומכמיר לב כאחד, לראות את השנים נותנות את אותותיהן באחד מענקי המוזיקה הישראלית. לא היה ברור על מה בדיוק ירדה הדמעה, שהמשיכה לזלוג לאורך "מחכים למשיח" הצפוי.
בהמשך, הצטרף אביתר בנאי לשיר את "גשם" של מאיר בנאי ברגע מביך בו גפן עלה לבמה עם מטריה כשגשם מלאכותי יורד עליה. לא זכור לי ששמעתי אף פעם את הקול המרחף של בנאי צועק ככה, מזכיר לשבריר שניה את קולו החזק של אחיו מאיר ז"ל. עוד הפתעה קלה. אליהם הצטרף מייד ברי סחרוף, מוביל את השלושה בשירת "מונסון" המרענן. סחרוף, שיעשה עוד קאמבק, ניסה בכל כוח הגיטרה שלו להוסיף קצת משך לשירים המהוקצעים. נרשמה הצלחה חלקית.
אבל השיא, כמובן, היה האירוח הצפוי של אחד הקולות האנושיים היפים ביותר שידע העולם בשבעים השנים האחרונות. הזרוע נהייתה אדומה מהצביטות לאורך שלושת השירים של הזמר הגדול, זה שהעיף שירי נצח לעבר השמים. ארט גרפונקל עלה על הבמה, התיישב כשלצד אחד שלו יושב בנו ובצד השני יושב גפן, וסיפק לנו טעימה קטנה של משהו שהיה חסר כמעט לכל אורך ההופעה קול אנושי שמיימי.
אפשר להתקטנן על העיבודים המוזרים, אפשר להתלונן על כך שלא תמיד שמעו אותו והוא נבלע בתוך שני הקולות שלצידו, להשלים עם העובדה שגם הוא כבר לא צעיר. אבל שלל הרגעים הקטנים בהם הקול שלו חדר את The Boxer, Bridge Over Troubled Water ו Sound of Silence הנצחיים יישמרו לנצח בדברי הימים של ההופעות בישראל. החיוך הכובש שלו, המילים המועטות בהן הרעיף אהבה על הישראלים למודי התלאות של השנה וחצי האחרונות, היו בדיוק מה שהקהל העייף היה צריך. מדהים כמה אנחנו זקוקים לאדם שישיר לנו על גשר מעל מים סוערים, שיזכיר לנו שישנו סאונד גם לשקט. זאת הזדמנות טובה להודות לגפן, שרק אלוהים יודע איך הצליח להרכיב את הרגעים האלה.
בהופעה שנעה בין רגעים קטנים ויפים לביצועים שלא עוררו שום רגש, היו גם כמה רגעים שהיה מוטב לוותר עליהם. את המטרייה המגוחכת כבר הזכרנו, אליה הצטרפו גם הטיפוס על הברזלים, מאשאפ תמוה של "האם להיות בך מאוהב" עם שיר של פיל קולינס כשהפרצוף של האחרון מרוח על המסכים. היה גם רגע קריוקי אחד בו הוצגו על המסך מילים של שיר חדש שהקהל ככל הנראה לא ידע את המילים שלו. אבל השיא היה ככל הנראה כשבאחד השירים הופיעו על המסך תמונות וסרטונים בשחור לבן של חברי הקואליציה. מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית, היה משהו מגוחך וקצת חלול באקט ה"מחאתי" הזה, שלא היה קשור למוזיקה. רק נציין שמהסרטונים האלה, שכללו את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', נעדרו פניו של אדם אחד. הסרטונים האלה כולם היו מיותרים, לא משנה מאיזה צד פוליטי של המתרס נמצא הקהל. תנו למוזיקה לדבר.
ואז, לקראת הסוף, כשהוא משקיף מהברזלים שליד הבמה על הקהל, התחיל להתנגן הפסנתר הפותח של "סוף העולם" (זמן טוב להודות לערן למיטלמן שהציל לא מעט רגעים בהופעה). זה היה השיר היחיד שבו גפן, יחד עם סחרוף שחזר לבמה, היה באמת משוחרר. השירה שלו אמנם לא פגעה כמעט בכלל, הוא התקשה לשמור עליה יציבה (יותר מהרגיל), אבל הצרחה שלו לתוך המיקרופון הייתה אחד הרגעים האותנטיים היחידים שלו באותו הערב. הוא ירה את המילים של השיר הגדול בכאב, איפשר לסחרוף עוד סולו גיטרה קצר ומשוחרר, ובפעם היחידה היה נראה שהוא מרשה לעצמו לצאת משליטה.
כשהם שרו ביחד את השיר אי שם בסוף שנות ה-90, הייתה זאת זעקה של גפן האבוד. סוף העולם אז הרגיש יותר כמו אמירה אישית, סופו של העולם הפנימי שלו שמרגיש ריק ושבור. אתמול, מול 55 אלף האנשים בפארק הירקון, זה כבר לא היה אישי. לאחר מגפה שארבה לנו "בכל פינה", ילדים "סינתטיים כבויים" וכדור ש"יעיף אותך רחוק מכאן", גפן "צעק לכולם", יחד עם כולם, מילים שנראות לא פעם כהדהוד של המציאות – "תראו, זהו סוף העולם".
