עידו שטראוס קופץ להאמר שלו – גירסת המפלצת של מה שהוא גם ככה לא בדיוק אוטו, ויותר טנק – ומפציר בי להצטרף אליו עוד לפני שאנחנו מתחילים לדבר. אני מהנהן בביטחון עם הראש ומשתדל לשמור על פאסון גם כשאני נדרש ליכולות אקרובטיות בלתי מותאמות לגילי, ולמפתח רגליים קרקסי, רק בשביל לטפס פנימה.
כשכל זה קורה לבסוף, שניות ארוכות אחר כך, אני ממשיך ברצף הפעולות הכי לא מאצ'ואיסטיות שיש ומקליק חגורת בטיחות למקומה, ואז ומחזק את התדמית הרכרוכית הכללית עם תפיסה חזקה בידית האחיזה העליונה. הוא מחייך בלי לשפוט, ומתניע.
את חצי השעה הבאה אנחנו מעבירים במה שאפשר היה לכנות בתרבותיות כסיור לימודי, או בפחות תרבותיות כפעילות אקסטרימית שכוללת תפילה חרישית (ואז פומבית) לאלוהי המתלים, שאיפה החלטית של ריח פרות וניסיון נואש לעמוד בקצב שלו בעודו קופץ מנושא לנושא, מאתר לאתר, מההגה למשרד וחוזר חלילה.
בשיאו של הגיבושון, הוא מכניס לארבעים שניות מזוקקות ומותחות סיפורי מלחמה, סיפורי בית מטבחיים וסיפורי חדר ניתוח שכולם אוחזים איכשהו בסוף טוב, בדיוק בזמן למבט על הבריכה המאולתרת שמחכה לעובדיו מאחורי מתחם המשרדים.
כשנושאת המטוסים עוצרת לבסוף, אתה עושה באנג'י ממושב העור למדרכה הלוהטת ומסדיר סוף סוף נשימה. הגיע הזמן לאכול את כל המילים האלה.
