אחרי "המוסד הסגור" ו"המוסד", הנה עוד קומדיית מוסד תוצרת הארץ, שעלתה לאקרנים בשבוע האחרון. שאר השמות כבר היו תפוסים, אז קוראים לה "צ'קאאוט".
זהו סרט הארוך הראשון של יונתן דקל, שזכה בפרס אופיר לסרט הקצר כבר לפני עשור. חיכינו וחיכינו, והיה שווה לחכות: הצפייה בסרט חושפת כישרון גדול, שיוכל לצמוח להיות אחד הקולות המשמעותיים בתעשייה המקומית, אם רק יאפשרו לו לעבוד. עם זאת, ואולי כמצופה מסרט ביכורים, התוצאה כשלעצמה רחוקה משלמות.
לדקל, צריך לציין, יש ביוגרפיה מעניינת ולב זהב – ושניהם רלוונטיים כי הם נוכחים בסרט. הוא שירת בצבא ביחידה מובחרת, דבר שהיה השראה לתסריט, ומאז השבעה באוקטובר משרת במילואים ופועל למען החזרת החטופים. הוא גם פעיל חברתי ומתגורר עם זוגתו ושלושת ילדיו ביישוב המעורב וואחת-אל-סלאם/נווה שלום, ואף התראיין בנושא לכתבה ב"ניו יורקר", שנרשמה כאחד מן הפרסומים החיובים היחידים על החברה הישראלית בתקשורת האמריקאית בשנתיים האחרונות.
בהמשך לכך, "צ'קאאוט" עוסק בדו-קיום בין יהודים לערבים. גיבורו הוא מרגל יהודי-אמריקאי שלומפר בשם דוב. במהלך שהות במלון באיסטנבול, הוא מפתח אובססיה כלפי גבר ערבי שהוא מזהה כיעד מודיעיני – אדם הידוע כ"גלגמש", בגילומו של נורמן עיסא. האם הוא אושיה בינלאומית המסכנת את המפעל הציוני, או סתם איש עסקים תמים? האם איבד את משפחתו בחיסול של המוסד, או בתאונת דרכים? האם המבצע שהשליימל מוביל נגדו ייכנס לפנתיאון, או למצעד הבושה של שירותי הביטחון?
את התשובה לכך אנחנו מקבלים בדיעבד, כשאנשי המוסד חוקרים את דוב. כדי לתאר את החקירה, דקל משתעשע עם אמצעי המבע בצורה שכמעט ולא ראינו בסרטי מוסד ישראלים, ולא שכיח לראות גם בקולנוע הבינלאומי. בסרטים אחרים, כשאנשים מספרים על מה שקרה, הם פשוט יושבים ומספרים על זה. לכל היותר, אנחנו מקבלים פלאשבק לעבר, עליו מדביק הבמאי קריינות. מה ההבדל בין זה וספרות? בשביל מישהו שמספר על משהו אפשר לקרוא ספר. החוויה נותרת מילולית בלבד. פה, הקולנוען הישראלי הצעיר מוצא דרכים מתוחכמות לשלב בין מילים לתמונות, בין העבר להווה הקולנועי, בין מה שקרה למי שמספר ומי שמקשיב לו.
זה נשמע גימיקי, זה נשמע משונה, וזה בעיקר נשמע מבלבל, ובהתחלה זה באמת מוזר, גם כי קשה להאמין שמישהו יעז לעשות זאת, ועוד בסרט ישראלי בשנת 2025, אבל בשלב מסוים המהלך הנועז מתחיל לתפוס, לשעשע ואפילו להפנט, ומוביל לרצף של סצינות מבריקות. יש למשל סצינה שבה איש מוסד גברתן חוקר את הגיבור על אירוע הקשור בילדה שלו, והשילוב בין החקירה לפלאשבק מוביל לכך שאנו חוזים בנערה מדברת בקולו של צחי גראד – וזה רגע ביזארי בצורה מופלאה. די ברגעים כאלה כדי להפוך את "צ'קאאוט" לסרט ראוי, ולהבטיח לדקל חוזה לביים סרט נוסף (או סדרה, שיהיה).
מככבים: עוז זהבי ואקי אבני (אלא מי), דר זוזובסקי ויעל שרוני במה שהוא למעשה התפקיד הקולנועי הראשון שלה, ולעתים נראה שהליהוק שלו עמוס שלא לצורך, סתם כדי שאפשר יהיה להגיד שזה סרט עטור כוכבים. את הגיבור מגלם ג'וש פאיס, שחקן יהודי-ניו יורקי עם קריירה ארוכה אך לא מפוארת במיוחד, ולא נעים להגיד, אבל נראה כי הסיבה היחידה שהוא קיבל את התפקיד הראשי זה שהיה צריך למצוא יהודי טוב באמריקה שיסכים וירצה את התפקיד. הוא לא מספיק כריזמטי כדי לשאת את "צ'קאאוט" על כתפיו.
עם זאת, בינו ונורמן עיסא בהחלט מתפתחת כימיה, המזכירה קשר דומה ב"ביקור התזמורת" ומהווה את העוגן הרגשי של הסרט – זה שמזכיר לנו כי כמו ביישוב שבו חי הבמאי, בסופו של דבר כולנו בני אדם, מה שמתעלה מעל כל הבדלים דתיים או אתניים.
