אף לא אחד מאיתנו היה מתחלף איתה. לא, לא בחיבוק עם ראש הממשלה ועם רעייתו. אף לא אחד מאיתנו היה מתחלף איתה ומעביר 636 ימים ולילות, נכון ליום המפגש, של חיים לא חיים, של דאגה מטריפת דעת וטורפת שינה לבנה שבשבי חמאס.
כל אדם נורמטיבי שגידל ילד יודע. כל הורה שעקב בדריכות אחר נשימות התינוק שזה עתה נולד לו, כל הורה שחרד כשהמתבגר הסתגר בחדר וכעס על העולם ומאס ולו לרגע בחיים, כל הורה שחיבק את בתו כשעלתה על האוטובוס שלקח אותה לצבא.
כל הורה יודע: הורים יעשו הכל למען ילדיהם. ככה זה, פשוט. אנחנו מביאים אותם לעולם, כורעים לעיתים תחת נטל האחריות, אבל לעולם לא מרפים ממנה. לפיכך אנחנו אומרים שנעשה הכל בשבילם, ומתכוונים לזה בכל מאודנו.
עינב צנגאוקר היא קודם כל אמא. וכבר הרבה יותר מדי זמן היא אמא לילד (גדול, אומנם, אבל לעולם הילד שלה) שנמצא בשבי. אמא לילד שעובר עינויים וייסורים שאי אפשר לדמיין ושקשה לשאת את המחשבה עליהם. לכן, באופן הכי טבעי, הכי קמאי, היא עושה הכל כדי להציל אותו. גם לחייך לראש הממשלה ולרעייתו. אפילו לחבק אותם.
ייתכן שהיא עושה את זה כי היא מקווה שזה יעזור לה לחלץ את מתן שלה. אין לדעת אם היא מאמינה בכל ליבה שזה מה שיעזור לה לחלץ אותו, אבל היא נאחזת בתקווה. ומותר לה. לא סתם מותר לה, זה הכרחי עבורה. היא חייבת תקווה כדי להציל אותו מהתופת. בניגוד לראש הממשלה, צנגאוקר מגלה אחריות. אחריות של אם שגידלה לבד את שלושת ילדיה והייתה מוותרת על חייה למענם.
לא פעם מאז שנעשתה צנגאוקר סמל המאבק להשבת החטופים נשמעו בימין אמירות בסגנון “הקפלניסטים עושים בה שימוש ציני לצורכיהם הפוליטיים”. גם הביקורת המוטחת בה לעיתים משמאל מאז החיבוק עם בני הזוג נתניהו מקוממת. הפניית עורף לאישה האמיצה הזאת עכשיו כמוה כאישור האמירה הנואלת על השימוש הציני.
מי שעשה ביום חמישי האחרון שימוש ציני בצנגאוקר הוא, כמובן, ראש הממשלה, שהגיע לניר עוז הרבה יותר מדי מאוחר, ומתוך מניעים שבינם ובין חמלה וקבלת אחריות מרחק שמיים וארץ.
היא נתנה לו את תמונת הניצחון, אומרים. זה אולי נכון. אבל אוי לניצחון שזו תמונתו. ואם תמונת הניצחון הזאת תיתן לה את בנה – אז נחזה כולנו בתמונת הניצחון האמיתית: תמונת עינב צנגאוקר מחבקת את מתן שלה, תמונות 19 משפחות נוספות מחבקות את בניהן המעונים. ונראה גם את תמונת סגירת המעגל של 30 משפחות אחרות שמביאות את יקיריהן לקבורה.
אלה התמונות שוברות הלב שיאפשרו לנו לחזור לנשימה סדירה; שיאפשרו לנו, סוף־סוף, להתחיל לאסוף את שברי המחדל והאסון ב־7 באוקטובר, ולהתבונן קדימה בתקווה.
