בשבועות האחרונים מאותת הדרג המדיני על הכוונה להורות לצה"ל לכבוש את כל שטח רצועת עזה, במהלך צבאי שבמסגרתו כל האוכלוסייה הפלסטינית תרוכז ב"מרחבים הומניטריים" שישראל תקים. השבוע דווח כי בכיר בלשכת נתניהו אמר שהוחלט כי ישראל הולכת ל"כיבוש מלא של הרצועה", והוסיף: "אם זה לא מתאים לרמטכ"ל – שיתפטר".
בצמרת הצבא מתנגדים לכיבוש מלא של הרצועה, ומעוניינים להמשיך לפעול באמצעות פשיטות ממוקדות ושליטה בעוד צירים שיסייעו לבתר את הרצועה לאזורים נוספים. הרמטכ"ל עצמו הזהיר מפני פגיעה בחיי החטופים, והציג תרחישים שבהם המהלך עלול להביא לאובדן מוחלט של עקבותיהם. גם במערכת הביטחון הביעו הסתייגות חריפה מהמהלך, תוך הדגשה שצה"ל שחוק, אנשי המילואים קורסים, וההתייצבות במגמת שפל מתמשכת.
ובכל זאת, השיח הציבורי השתנה. המסר שישראל מתכננת לכבוש את עזה הפך לנרטיב מוביל. ההצהרות נעשות תקיפות יותר, כשברקע לחץ קואליציוני מימין, שחיקה גוברת בתמיכת הציבור והבנה שהתמרון הצבאי כשלעצמו כבר לא מייצר הישג תודעתי.
נראה שההבנה הזו שהלחץ הצבאי הנוכחי כבר לא עוזר, מביאה את הדרג המדיני לנסות מהלך חדש, או יותר נכון – איום חדש. כזה שנראה כלפי חוץ כמו ניסיון להשליט שליטה מלאה, אך עשוי להיות תמרון תודעתי יותר משהוא מהלך אופרטיבי של ממש.
הישג סמלי בסיני
המהלך הנוכחי נועד בראש ובראשונה להשפיע על מערכת התפיסות של חמאס, של המתווכים האזוריים, ושל הציבור הישראלי, יותר מאשר להשיג שליטה בפועל בשטח. זו לא טקטיקה חדשה. למעשה, היא מזכירה מהלך מבריק שבוצע כאן, לפני חמישה עשורים בדיוק, בידי אחד ממעצבי התודעה החריפים שפעלו במזרח התיכון: נשיא מצרים אנוואר סאדאת.
בשנת 1973 עמד סאדאת מול קיפאון מדיני מתמשך. ישראל שלטה על חצי האי סיני לאחר מלחמת ששת הימים, וניכר היה שאין לה כל כוונה לוותר עליו. ארצות הברית תמכה במצב הקיים. העולם הערבי היה משותק, מושפל. המורל הלאומי המצרי היה בתהום. סאדאת ניסה להניע מהלכים דיפלומטיים, אך נענה בהתחמקויות. הוא הבין שהמערכת הבינלאומית, ובמיוחד ישראל, לא תזוז כל עוד לא תישבר הקונספציה שמנחה אותה. במצב הזה, הוא החליט לצאת למהלך צבאי – לא כדי לנצח את ישראל, אלא כדי לערער את תחושת הביטחון המוחלט שלה.
הוא תכנן מלחמה עם יעדים מוגבלים, שהתמקדה בדריסת רגל בסיני וביצירת הישג סמלי שיהיה משמעותי דיו כדי לשנות את כללי המשחק. ההנחה הייתה שברגע שמצרים תצליח לפרוץ את הקווים ולו במעט – האיזון האסטרטגי יישבר, העולם יתעורר, וישראל תיאלץ להתייצב לשולחן המו"מ.
וזה בדיוק מה שקרה. ישראל הוכתה בהפתעה, אמון הציבור בצמרת הביטחונית התערער, והלחץ האמריקאי לנהל מו"מ אמיתי הלך וגבר. בשנים אחר כך קיבלה מצרים בחזרה את סיני – לא כתוצאה מניצחון צבאי, אלא כתוצאה מתמרון תודעתי מוצלח להפליא.
המהלך של סאדאת היה מבוסס על הנחת יסוד פשוטה אך מהפכנית: כדי להזיז את המציאות, יש לשנות את התפיסה שמחזיקה אותה במקומה. במילים אחרות – לא תמיד צריך לשלוט בשטח, צריך לשלוט בסיפור. לא תמיד צריך להשיג הכרעה פיזית, מספיק לשנות את התחושה בצד השני, שלפיה המצב הקיים עודנו יציב.
אלא שיש הבדל מהותי בין המקרים. סאדאת פעל ממצב של חולשה מוחלטת לעבר שינוי הסטטוס קוו. מצרים איבדה שטח, כבוד לאומי ועמדה אסטרטגית, ולכן כל מהלך שיערער את היציבות הקיימת היה עבורה רווח נטו. הוא יכול היה להרשות לעצמו לנהל מהלך שנראה כמו הימור מרוחק, כי המציאות הקיימת הייתה בלתי נסבלת עבורו. לעומת זאת, ישראל פועלת כיום ממצב של עוצמה יחסית – היא מחזיקה ביתרון צבאי, בתמיכה בינלאומית ובעמדת מו"מ חזקה יחסית. המהלך הנוכחי הוא אינו ניסיון לשנות סטטוס קוו בלתי נסבל, אלא ניסיון לכפות שינוי התנהגות על יריב שמעדיף את המצב הנוכחי.
יתר על כן, השאלה המרכזית היא אם חמאס מגיב לאיומים כמו שמצרים הגיבה ב־1973. סאדאת היה מנהיג רציונלי של מדינה ריבונית, שהבין שהמשך הקיפאון יוביל להידרדרות נוספת במעמדו האזורי והפנימי. לכן, כאשר הוא יצא למלחמה ואחר כך לדיפלומטיה, הוא פעל לפי חישוב עלות־תועלת ברור.
חמאס, לעומת זאת, הוא ארגון לא־מדינתי, שחלק ממשנתו האידיאולוגית מבוסס על התנגדות מתמשכת לישראל. המהלכים שהצליחו עם מנהיגים פרגמטיים לא בהכרח יצליחו עם ארגון שרואה עצמו כנושא מורשת התנגדות דתית־לאומית. האם איום על כיבוש מלא יוביל את חמאס לגמישות, או שהוא יחזק את הנרטיב שלו על "עמידה מול הכיבוש"? זו שאלה פתוחה.
התשואה אינה מובטחת
ייתכן שזו בדיוק כוונתו של הדרג המדיני כיום. ההצהרות על כיבוש הרצועה, ההדלפות, הלחץ על הרמטכ"ל – כולם משתלבים במהלך שמטרתו לייצר איום אמין. לא בהכרח כדי לממש אותו, אלא כדי לגרום לחמאס להאמין שזה מה שצפוי לקרות אם לא יתקפל. במצב שבו לא מתקיים מו"מ, חמאס אוחז בקווים נוקשים, והשפעת המתווכים אזלה – לעיתים רק מהלך שנראה בלתי שפוי יכול ליצור שינוי.
זה לא בהכרח צעד בלתי אחראי – זה תמרון שמבוסס על עקרונות פסיכולוגיים: הפעלת לחץ גבוה, שינוי מסגרת קוגניטיבית ויצירת תחושת אובדן שליטה שתוביל לאבחון מחדש של המציאות על ידי הצד השני. איום על כיבוש מלא הוא לא בהכרח טעות, ייתכן שהוא כלי. לא כדי להכניס חטיבות עד חוף הים, אלא כדי להוציא את חמאס מקונספציית "ישראל לא תעז".
וזה בדיוק כפי שסאדאת עשה. הוא לא ביקש להביס את ישראל. הוא ביקש להזכיר לה שהיא ניתנת לערעור. והזיכרון הזה הוא ששינה את המפה. השאלה היא אם הזיכרון הזה יפעל גם כאשר הוא מופנה כלפי ארגון שחלק מזהותו הוא בדיוק ההתנגדות לישראל, ואשר עשוי לפרש איום כזה לא כסיבה לוויתור אלא כאישור לתפיסת עולמו.
אם כך, אולי לא מדובר במהלך שנועד לכבוש את עזה. אולי הכוונה היא לכבוש מחדש את מרחב ההכרעה. לכבוש את מרחב האפשר. ולפעמים, זה מתחיל בכיבוש התודעה. אבל בשונה מסאדאת, שהימר על שינוי מציאות בלתי נסבלת, ישראל מהמרת על שינוי התנהגות של יריב שעשוי להעדיף את המשך המאבק על פני הכניעה. ובמשחק הזה, ההשקעה גבוהה והתשואה אינה מובטחת.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]
