ונעבור לבמאי השני שחתם על גילוי הדעת – מוחמד רוסלוף. השנה, הוא היה מועמד לאוסקר על "זרע התאנה הקדושה", שמתח ביקורת על הפטריארכיה, הטוטליטריזם והפנאטיות הדתית באיראן, ועסק במחאות נגד המשטר. הוא צולם במחתרת כמובן, והוגש לתחרות הבינלאומית מטעם גרמניה, שהיתה שותפה להפקתו. אצלנו הוא זכה להקרנה בפסטיבל חיפה וגם להפצה מסחרית, אם כי לא זכה למספיק תשומת לב. הוא זמין כעת ב-VOD אבל ברשותכם אמליץ דווקא על סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", שכמו "טקסי" זכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין, וגם אז זה קרה ללא נוכחותו של הבמאי.
הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. כיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.
אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה בה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אמנם, גם בנסיבות הקשות ביותר, כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.
הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים – קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה מרשימה מכל בחינה.
