התפריט שכונה, בקטע הכי תמים והכי מפעם והכי פשוט של המילה. אתה מסתכל עליו ותוהה אם לא הגעת לכאן רעב מדי, ומה קרה לידיים המפורסמות של האימפריאל. אתה יוצא מכאן – הפתעה – שבע ושמח ומפוצץ ויודע שלא תאכל כזה עד הפעם הבאה שתהיה בדיוק כאן.
אדממה, למשל. חסה ומטבל קיסר שלא מעיזה לקרוא לעצמה סלט (44 שקלים). תפוצ'יפס ("זה תפוצ'יפס-תפוצ'יפס?", אתה שואל רק בשביל לקבל תשובה חיובית חדה) עם דברים מעליו, נאצ'וס סטייל (28 שקלים). פיצה מרגריטה או פיצה פפרוני (59-66 שקלים). נקניקיית פרגית בלחמניה עם כרוב כבוש, חרדל ורליש (45 שקלים).
האם זה האוכל הכי טוב בעיר הזאת? ודאי שלא. הוא אפילו לא הכי טוב שאפשר למצוא בתוך הירקון 66. האם אפשר להעלות אותו קצת ועדיין להיות מחוספסים וטראשיים? בטח, ובקלות. הקטע הוא, אבל, שבתוך החוויה, ובתוך האירוע, זה בדיוק מה שאתה רוצה לאכול. בול זה, ורצוי כמו שזה, ובעמידה.
האוכל, כצפוי, הוא רק שומר הראש של האלכוהול. אין כאן את הקוקטיילים המהודקים מלמטה, אלא יותר עירבובים זריזים ויעילים (46 שקלים, ואת כוסות הפלסטיק הייתי מחליף בכל זאת) על בסיס וודקה, ג'ין או רום שנמזגים מברזים, ליד יין אדום אחד ויין לבד אחד, ומקרר בירות מחכה לשליפה. פשוט-פשוט, נטול בולשיטאות, כמו שלא ידענו שעדיין אפשר.
