מעט אחרי הזריחה, נראתה העיר תל אביב כעיר שמישהו לחץ על כפתור ה“השהה” שלה באמצע החיים: זוגות דוחפים עגלות תינוק עמוסות בילקוטי חיתולים, רווקים גוררים מזוודות, מחפשים מקום ליפול בו עד שיגידו שאפשר לחזור הביתה – אם בכלל יש לאן, זאת לאחר שהטיל האיראני היום (שני) לפנות בוקר טרף את הקלפים עבורם.
“עברתי לפה לפני חודש, דירת חלומות עם נוף לפיגום”, חייך מיקי, בן 31, כשעל הגב שלו תלוי תרמיל ישן מהצבא. “במקום מסיבה לחנוכת בית קיבלתי טיל לחנוכת רחוב. עכשיו אני חוזר לדירת הילדות בחולון עם ההורים. מי היה מאמין?”. ממול, במגדל שבו יש קונסוליה ושגרירות, במרכז הסצנה עומד המלון המתקלף שתאגיד “ישראל-קנדה” קנה לאחרונה והיה נמצא במהלך שיפוץ. 220 חדרים לא מאוכלסים תוכננו להפוך לבוטיק נוצץ, ועכשיו הכול נראה כמו מודל אדריכלי שהופל על ידי ילד חסר סבלנות.
קצת לפנות בוקר ההיסטריה היתה בשיאה לאחר פגיעת הטיל. ד״ר גל רוזן, פראמדיק מד״א, עוד סיפר אז כיצד הגיע אליו תינוק בן ארבעה ימים שחולץ מדירה שנפגעה: “חילצו אליי תינוק בן 4 ימים כשהוא בהכרה וללא חבלות נראות לעין. מייד ביצעתי בדיקות רפואיות על מנת לוודא את מצבו הרפואי, ולשמחתי הוא לא נזקק לטיפול. הכנסנו אותו לאמבולנס ושמרנו עלינו במשך כשעה עד שחילצו את אימו מאחד הבניינים ברחוב".
כמה רחובות משם, בשולי מתחם שנאטם מחשש לדליפת גז, אב צעיר שאסף את בנו התינוק תיאר רגע של קיפאון: “שמענו בום, לא אשכח אותו בחיים. היינו בממ״ד, שתי שניות לפני. הבאתי תיק חירום, בקבוקים, מגבונים, אפילו בובה שהיא לא עוזבת, מי יודע לאן נגיע. אמרו לנו לפנות, אז פינינו. אולי נחזור, אולי לא”.
על המדרכה ממול, תמר, סטודנטית לעיצוב בת 26, מחבקת לוח שרטוט כמו כרית: “אתמול בלילה העליתי לאינסטגרם סטורי של השקיעה מהחלון. היום אין חלון. אבא שלי אמר ‘בואי הביתה לפרדס חנה’, אבל אחרי שלוש שנים בעיר, זה מרגיש כמו להתאפס בזמן ולא חזרה בזמן”. חברהּ, רועי בן ה-27, צחק: “לפחות אם חוזרים להורים מקבלים ארוחת ערב חמה. חבל שהרסיסים עלולים להגיע בכל שעה, למרות שראיתי שבפרדס חנה לא היו נפילות – רק שלא אפתח עין הרע".
הראל, שכבר רץ ממקלט למקלט מדי ערב מאז החל הסבב האחרון, שחזר: “זה הדבר הכי קרוב ל’ליפט-אוף’ שעשיתי אי-פעם. החדר רעד, האדמה קפצה, הראש השתתק. אני עובד במאפייה, אמרתי להם שהיום כבר אני לא אגיע, כי אני מחפש דירה לפחות זמנית". נועה, בת 29, מעצבת גרפית, שעמדה הבוקר בתחנת אוטובוס עם מזוודה ותיק למחשב, אמרה: “כשעזבתי את הדירה בבוקר, אמרתי לבעל הדירה שלא נעלתי. מה כבר יגנבו? את הקירות שכבר נפלו? תל אביב לימדה אותי לחיות בקלות, אבל לא ידעתי כמה מהר אני גם יכולה להתפרק”.
