תושבים התעוררו בלילה בבהלה, הורים נשארו עם הילדים, עסקים נסגרו, ורק שקט מתוח מילא את הרחובות. יום שישי, שאמור היה להיות חגיגה של קיץ, צבע, וחופש – הפך בתל אביב לבוקר ריק, דרוך ומוזר. מצעד הגאווה שתוכנן להתקיים בעיר – בוטל בשל המתקפה על איראן והחשש מהתגובה האיראנית. תחושת חירום השתלטה על העיר הרגילה לאירועים גדולים.
בשלוש לפנות בוקר נשמעה אזעקה בכל רחבי הארץ, ההודעה הגיעה בפתאומיות, ולמרות שהתברר שאין טילים – המתח נשאר באוויר. תושבים רבים קמו בבהלה, כשהם מנסים להרגיע את ילדיהם תוך כדי ירידה למקלטים, מרחבים מוגנים או חדרי מדרגות.
אלון, אב לשלושה מצפון תל אביב, סיפר על רגעי הלחץ: "זה תפס אותנו באמצע שינה עמוקה. הילדים התעוררו בצרחות, כולנו רצנו למקלט בבניין. עמדנו שם בחצי שינה, מבוהלים, ורק אחרי חצי שעה הבנו שלא נפל שום דבר. אבל כבר לא נרדמים אחרי כזה דבר. הרעד הזה נשאר איתך כל היום".
לא מדובר רק בלילה אחד. הבוקר בתל אביב נראה שונה לחלוטין מהשגרה. השווקים כמעט ריקים, בתי קפה בודדים פתוחים רק לטייק אווי. תורים לקניות לשבת, הרבה מים. את הצעירים שציפו לבלות במצעד, החליפו הורים עם עגלות ילדים שמחפשים חלה, חלב, מים וגם הרבה שקט נפשי.
ענת, תושבת מרכז העיר, יצאה מהבית עם נכדתה הפעוטה לקניות: "הגן בוטל, והבת שלי יצאה למשמרת. נשארתי עם הנכדה, מנסה להסביר לה למה אין היום גן, למה סבתא לא שמחה כמו תמיד ולמה הרחוב כל כך שקט. זה לא פשוט".
ברחבי העיר, הדיווחים לא חדלו. חלק מהתחבורה הציבורית פעלה במתכונת מצומצמת, מוניות שראינו על הכביש היו כמעט ריקות ובמקום חוגגים – נראו בעיקר תושבים שמתעדכנים דרך הטלפון, מריצים אפליקציות חדשות ומנסים להבין לאן הולך סוף השבוע הזה ובכלל כל הזמן הקרוב.
יואל, בעל קיוסק ברחוב דיזנגוף שהיה פתוח אמר: "העובדת לא הסכימה להגיע, אז אני החלפתי אותה ופתחתי, לא שווה לפתוח אבל גם לא יכולתי להישאר בבית. אמור היה להיות כאן הכל מלא, אבל התקיפה והוראות פיקוד העורף השאירו אפילו את התל אביבים בבתים".
יהלי, שהגיעה לקנות מים בקיוסק, אמרה: "התעוררתי מהאזעקה לבד, לא הבנתי מה הסיפור כי בהתחלה גם לא קיבלתי שום התרעה לטלפון, התלבטתי אם בכלל ללכת לרדת מקלט, פתחתי את הטלוויזיה ומאז אני לא עוזבת את המסך ואז נזכרתי שאין לי מים ואוכל לשבת אז ירדתי לקנות. חשבתי לחזור להורים, אבל הם בבאר שבע ונראה לי שכאן בתל אביב יותר בטוח, בכל מקרה כל הודעת פוש מקפיצה אותי".
אפילו בחוף הים נרשם שקט מתוח. המאבטחים של שגרירות ארצות הברית שהתכוננו לראות משאיות עם חוגגים שעוברות דרכם, נשארו לבד. החופים ריקים, רק דגלי הגאווה שנותרו תלויים לקראת המצעד והמחסומים נשארו תזכורת לכך שדווקא ברגעים שבהם העיר אמורה לחגוג את החופש, היא נאלצת להסתגר בבתים וככל הנראה זו תחילתה של תקופה דרוכה יותר.
"אני פשוט כבר לא יודע מה עוד יכול לקרות", אמר יואב, צעיר אמיץ שהגיע לעשות ספורט בים והיה בין הבודדים. "שלוש שנים היה לנו קורונה, אחר כך שבעה באוקטובר ועכשיו זה, אנחנו פשוט מדינה על סטרואידים".
