היינו שלושה והלכנו על ארבע מנות פתיחה, כולן מסקציית ה-Allways של המטבח השאמי – עראייס (52 שקלים), עלי גפן דיר אל אסד (65), שישברק טלה (79) וסלט עגבניות שנקליש (59).
הגיעו הראשונות, כולן גדולות ונדיבות. סלט העגבניות בשנקליש ביאס. עגבניות שגרתיות, חסרות ייחוד, סתמיות, ללא הערכים המוספים של טריות ואיכות, בואך בלאדי, שמוצאים בטובות שבמסעדות מהסוג הזה.
העראייס היה עמוס בשר, חולק לרבעים, ותובל בעוצמה רבה. טבלנו בטחינה שהגיעה ליד והיה לנו בסדר. זה היה עראייס טוב אבל ללא ייחוד. בעשור האחרון, מאז התאכלס עראייס בתפריטי ובבתי ישראל, אנחנו פוגשים בלא מעט כאלו. לעראייס הזה לא היה יתרון מובהק.
כמו העראייס, גם עלי הגפן תובלו בעוז. שלא כמותו, כאן ניתן בהחלט היה לחוש בערך המוסף שבידל את המנה ממנות שגרתיות שמוגשות בכל מסעדה ערבית. זו מנה שהתרחקה מהפופוליזם המקובל שנועד להקליל את מגעה עם החיך הישראלי-יהודי המצוי. יופי.
שישברק חמוד ביותר, עם בצק תקין, מלית מתובלת בתבונה ויוגורט טוב השלימו את סט הפתיחה, שהיה סימפטי, לא רע, חביב לפעמים אבל לא אחיד ברמתו. אפשר בהחלט קצת יותר מזה.
