לא מזמן עניתי לקולגה צעיר, ששאל אותי למה אני צוחק: "אנא עארף? העולם מצחיק, אז צוחקים".
לא בא הווידוי הזה כדי לזכות אותי בפרס הקומיקאי המצטיין של השנה, אלא רק כדי להעיד שככל הנראה עברתי למחלקת בדיחות-האבא. בן שיחי תלה בי עיניים משתוממות שהבהירו שלא שמע מימיו על הליקופטר, פליקס-הובלות, קרקר נגד קרקר, שייקה-פולי-גברי, או בקיצור, שלישיית הגשש החיוור. אלה שפעם מדינה שלמה הגבירה את הטרנזיסטור בכל שבת בבוקר רק כדי לדקלם מילה במילה את המערכונים שלהם, כולל צחוק אותנטי במקומות הנכונים.
מופע הסטנד-אפ של אדיר מילר גרם לי להיזכר בבני הזוג קרמר, בעיקר בדיאלוג בין ברכה-ברברה (גברי בנאי) ליורם (ישראל פוליאקוב המנוח), שבו אחרי שהתברר שיורם הציע "טורקי קטן" להליקופטר (שייקה לוי), היא קובלת באזניו שלה הוא לא הציע מעולם "טורקי קטן" ונענית על ידו: "לך אפילו גרוזיני גדול לא היה מספיק".
הבדיחה הזו אולי לא שרדה את מבחן הזמן (אין דבר שמתיישן מהר יותר מהומור), אבל השכיבה פעם מדינה שלמה על הרצפה, כשהיא לופתת את בטנה ומייללת מרוב צחוק. קצת כמו שקרה לי במפתיע אמש – לדעתי זה היה כשאדיר מילר חיקה מבטא תימני, תוך שהוא מסתלבט על נוהג בני העדה הזאת להאריך ימים.
תכף נחזור למילר, אולי הדבר הכי קרוב שיש לנו היום לגששים, אבל קודם כל מילה לאכסנייה, קשת 12.
