הדבר הראשון שרואים כשיוצאים מהמעלית בקומת דירתו של השחקן שלמה וישינסקי בתל אביב הוא תעודות ההוקרה וההערכה מיחידות צה"ל השונות על תרומתו לחיילים ושיתופם בסיפורו האישי. בתוך הדירה מעוטרים הקירות בתמונות מתפקידיו הרבים והמרשימים בתיאטרון לאורך השנים, תמונות ופורטרטים של ליאור בנו, לוחם ביחידה המובחרת יהל"ם של הנדסה קרבית, ממקימי יחידת המנהרות ב"ציר פילדלפי", שם נהרג לפני 21 שנה כשטיל נ"ט פגע ברכב המשוריין שבו נסע עם חבריו הלוחמים. חייו של וישינסקי נעים בין האהבה והמסירות שלו לעולם התיאטרון לבין השכול והאובדן שמלווים אותו. שני אלה באים לידי ביטוי בהצגה חדשה שתעלה במסלול הקצרנטו (מקבץ של ארבע הצגות קצרות) של התיאטרונטו, פסטיבל הצגות יחיד שיתקיים ב־16-14 באפריל בתיאטרון יפו בניהולה של גילה אלמגור אגמון.
במחזה "סוסי קרוסלה", שכתבה הסופרת כנרת רובינשטיין ומביימת הדר גלרון ("מקווה", "הסודות"), מגלם וישינסקי את מאיר, סב שאיבד את נכדו עומר במלחמה ולא יכול לישון בלילות. הוא משוטט ברחובות העיר ומנסה לדבר על עומר ולפרוק את כאבו, אבל אף אחד לא מקשיב לו, כל אחד עסוק בכאב הפרטי שלו ולא פנוי לכאב של האחר. כלבה נטושה נדבקת אליו והוא ממשיך לשוטט איתה בעיר ושופך את לבו בפניה. על הבמה תופיע עם וישינסקי הכלבה שלו לייזה, שאותה קיבל לפני כמה שנים מיחידת הכלבנים הצבאית עוקץ. ההשראה למחזה היא סיפורו הקצר של צ'כוב "יגון" על עגלון שהגיע אל העיר הגדולה לאחר מות בנו בתקווה למצוא אדם שיוכל לספר לו על מותו להקל את יגונו, אבל מרבית הסובבים מרוכזים בעצמם ובצרות שלהם. חנוך לוין נתן לסיפור את הגרסה הייחודית שלו במחזה "אשכבה", ורובינשטיין מספקת גרסת מונודרמה שצובטת את הלב בימים שהשכול נמצא בכל פינה. וכשהמילים בוקעות מפיו של וישינסקי, הן מרגשות כפליים.
גיבור המחזה היה במקור אבא וגלרון מיד חשבה על וישינסקי. "אמרתי לה שאני מוכן בתנאי שזה יהיה סבא, כי רציתי להרחיק את זה מהסיפור שלי", אומר וישינסקי. "הדבר הראשון שהוא אמר לי זה 'אני לא רוצה שיחשבו שאני מנצל את המוות'", אומרת גלרון.
הדבר האחרון שווישינסקי (81) עושה הוא לנצל את המוות. למעשה, מאז מות בנו הוא מנציח אותו בנתינה אינסופית באמצעות קרן ליאור שהוקמה על ידי תיאטרון הקאמרי ופועלת כדי לקרב בין חיילי צה"ל לאמנות ולתרבות הישראלית, כולל מלגות לחיילים משוחררים ללימודים גבוהים בתחומי האמנות. בנוסף, הוא מתנדב לשירות מילואים במסגרת הווי ובידור של קצין חינוך ראשי. "הקרן עובדת יום יום וגם אני מסתובב הרבה. ביום ראשון הקרוב, לפני הצגה בבאר שבע, אני נוסע לדבר עם חיילים. הם אוהבים לשמוע ממני סיפורים מצחיקים. ב־9 באוקטובר כבר ירדתי עם הכלבה לחיילים בעזה, בלי הכלבה אני מפחד. אני נוסע איתה הרבה ולוקח איתי סופרים לדבר עם חיילים של יהל"ם. נסעתי לא מזמן עם אתגר קרת והחיילים מתים עליו, היו שם איזה 80 חיילים שקראו את הספרים שלו והתלהבו. אני הייתי בתפקיד הנהג".
כמה אתה מכיר את המסע של סבא מאיר מהחיים שלך?
"אני לא. כי אני בדיוק ההפך. במקרה שלי רצו לדבר איתי אבל ידעו שאני לא מדבר על זה, כי גם דנה (וישינסקי, בתו – מנ"ש) לא אוהבת לדבר על זה ואני מושפע ממנה. כשאני רואה משפחה שכולה אני עובר מדרכה, אני שוכח שגם אני משפחה שכולה, זה קשה לי. אני כל יום שישי ב־15:30 בקריית שאול, זו התרפיה שלי עם ליאור. מפחיד אותי שנוספו שם יותר מ־60 קברים חדשים, זה הפך לעיר הנוער וזה אוכל אותי. אני כמעט ולא בוכה שם ויום אחד הגעתי ומצאתי את עצמי פורץ בבכי כשראיתי שנוסף עוד קבר ועוד קבר, זה התפרץ לי. אני מתבייש להסתכל על ההורים הטריים ואמרתי להם את האמת – שזה יהיה קשה יותר ויותר וזה לא יעבור. לא מזמן הייתי ביהל"ם וניגשה אליי אם שכולה שאמרה לי: 'אתה הצלת אותי. כל הזמן אומרים לי שלאט לאט הכאב יפחת ואתה אמרת לי שזה רק יהיה יותר גרוע ושמחתי, כי לא יצאתי מהבית עד שאמרת לי את זה'".
וישינסקי מופיע כבר יותר מ־60 שנה על הבמות ושיחק כמעט בכל התיאטרונים בארץ במאות הצגות, בהן "עוץ לי גוץ לי", "הסוחר מוונציה", "שלוש אחיות", "גם הוא באצילים", הצגת היחיד "גט 4 TWO" ולאחרונה ב"אני סבתא שלך" בקאמרי ו"מפקח בא" בתיאטרון חיפה. כיכב בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "קרוסלה", בסדרה "החיים זה לא הכל" ובסרטים "חור בלבנה", "שמונה בעקבות אחד", "ארבינקא", "תעלת בלאומילך" ועוד.
על "סוסי קרוסלה" הוא אומר: "אני לא מרגיש שאני נוגע בפצע שלי, זו לא הצגה על ליאור. עולות כל מיני מחשבות אבל אני לא מנצל את ליאור בשביל התפקיד". אחד הרגעים הנוגעים ללב במחזה הוא הדימוי של קרוסלת הסוסים להמחשת המרחק הבלתי ניתן לשינוי בין הסב לנכדו. על המתקן האהוב בלונה פארק, עומר מנסה להתקרב עם הסוס שלו לסבא ולא מצליח. כשהסבא רואה שהוא שקוע במחשבות, הוא שואל אותו מה קרה והוא עונה: "זה קצת עצוב שאף פעם לא יכולים לגעת אחד בשני".
את ערב יום הזיכרון הוא מציין בדרך מיוחדת. "כולם באים פה למסיבה. אני אומר להם בפירוש שזה לא יום הזיכרון לליאור, זה יום הזיכרון לכל חללי צה"ל. מגיעים לכאן איזה 200 איש, חברים ומשפחה, אני מכין להם קורנביף ולמחרת אנחנו נוסעים לבית העלמין ואז לבית של אסנת (וישינסקי, גרושתו – מנ"ש). הגירושים שלנו עלו על שרטון, לא מצליח לנו להיפרד, אנחנו חברים מאוד טובים".
אתה מרגיש שהתיאטרון הציל אותך?
"אולי. השבוע היתה לי הצגה בקיבוץ יפעת. לא הייתי שם הרבה זמן ובכל פעם שאני מגיע לשם אני מקבל זץ בלב. בשבעה של ליאור, נעם (סמל, מנכ"ל הקאמרי אז – מנ"ש) אמר: 'וישי, אתה קם מהשבעה ונוסעים ליפעת, יש הצגה בערב'. נסענו לקריית שאול והמשכתי להצגה. ההצגה היתה 'קוויאר ועדשים' ואחד הרגעים הכי מצחיקים היה כשאני נכנס ברגע לא מתאים ואומר בונז'ורנו. ענת וקסמן פתחה לי את הדלת ומהקהל נשמע בכי היסטרי של שתי נשים. אנשים לא האמינו שאני אבוא לשחק. ענת לא ידעה מה לעשות ואמרתי לה 'יהיה בסדר'. העפתי מבט לקהל והקומדיה המשיכה והקהל צחק. אבל מאז בכל פעם שאני מגיע ליפעת יש לי דקירות בלב. אז כן, יש גם רגעים כאלה".
וישינסקי כבר לקח חלק בתיאטרונטו שלוש שנים אחרי מותו של ליאור בהצגה "אל תעשה לי מסכן פה", על פי סיפור של איש פת"ח לשעבר שבתו נהרגה מירי של חייל צה"ל. את הכאב הוא מנתב לאמונה בדו־קיום ובשלום ובמקום נקמה מחפש סליחה ופיוס. "זה היה מאוד שמאלני ופוליטי וקיללו אותי אחרי ההצגה. גם היום מקללים אותי וקוראים לי ברחוב עוכר ישראל ובוגד ויורקים עליי בגלל שאני מאוד שמאלן בדעות שלי", הוא מספר. "זה שאני הולך לצבא קצת סותם להם את הפה".
דעותיך לא השתנו אחרי 7 באוקטובר?
"כועסים עליי שאמרתי שמשנת 1948 נעשה ניסיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, שנכשל ב־1967. היו פה ושם רגעים יפים אבל בסך הכל זה לא הצליח וככה זה גם לא יצליח. אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו צריכים לחיות עם הערבים שבסביבה. יש ביניהם הרבה כולרות אבל גם בינינו יש כולרות. את חמאס אני שונא, הייתי הורג כל חמאסניק, הם בני מוות, אבל אי אפשר להשמיד אידיאולוגיה, כמו שאי אפשר להשמיד אנטישמיות. אין לי פתרון ולכן אני אומר שכל העניין הזה נכשל, או שנחליט לעשות שלום עם המדינות הסוניות הנורמליות והן יעזרו לנו".
וישינסקי מזועזע מהיחס של המדינה לבני משפחות החטופים ולמשפחות שכולות. "זורקים אותם מהכנסת ומרביצים להם מכות, בושה", הוא כועס. "כשאני שומע את ה'הותר לפרסום' אני ישר חושב על זה שיש עוד משפחה חדשה ומה הם עומדים לעבור מעכשיו. אני מרגיש שהמדינה נגמרת. מה שקורה במדינה איום ונורא. אומרים 'אבל האנשים טובים', אבל חצי מהאנשים לא טובים".
למרות השתייכותו לצד השמאלי של המפה הוא פגש לא פעם את ראש הממשלה בנימין נתניהו. "עכשיו הוא ברוגז איתי אבל בעבר הגיע פעמיים לאזכרה של ליאור", הוא אומר. "שאלתי אותו למה הוא מגיע כשהוא קורא מה אני כותב נגדו והוא ענה: 'אני הייתי בוועדת חוץ וביטחון כשליאור נהרג ואני יודע עליו ועל מה שהוא עשה דברים שבחיים לא תדע'. בפעם השנייה צלצלו מהלשכה ואמרו שהוא מבקש לדבר באזכרה. אמרתי שבתנאי שהוא לא מדבר על פוליטיקה, אז הוא נתן הרצאה שהמוטו שלה היה למי כואב יותר, לאב שכול או לאח שכול. כולם היו נבוכים".
כשעלה ציר פילדלפי לכותרות בהקשר של עסקת החטופים, מה זה עשה לך?
"זה היה תירוץ בשביל להמשיך את המלחמה. מה שהכי מפחיד אותי זה שלא יהיו בחירות גם עד 2027 כי תהיה מלחמה וביבי יגיד שלא עושים בחירות בזמן מלחמה, אני מכיר את הראש שלו. הוא רוצה להמשיך לשלוט פה והוא יעשה הכל בשביל זה".
כשאני שואלת לקראת סיום אם יש לו גם משהו אופטימי להגיד, הוא שולף את הטלפון הנייד ומראה לי את שני נכדיו הקטנים, בניה של דנה בתו, שהם האושר של חייו. "אני מקווה שהם לא יחיו פה. אני לא אזוז מפה כי יש לי קבר פה, אבל אני רוצה שהם ילכו".
