פרק מתוך ספרה של ליאור הוכמן "דובים בשממה"

10.3.1989
טובה יקרה,
כתבתי, אבל אני מודה שאפילו לא הצלחתי לקרוא ברצף את מה שכתבתי מההתחלה ועד הסוף מרוב שאני מרגישה חשופה.

שאלת אותי בזמנו מה כל כך מפחיד בחשיפה. אני לא יודעת לענות, אבל אני חושבת שזה קשור במקום שבו התקוות מתנפצות אל המציאות. כמו שאמרתי לך פעם על יפתח, שכשהוא רחוק קל לי יותר לסלוח לו על שהוא לא מבין אותי, כי הוא רחוק, אבל כשהוא קרוב ולא מבין, זה צורם. ככה גם עם הכתיבה. כל עוד הדברים שמורים אצלי אני יכולה לקוות שכשאצליח לנסח אותם, תביני. אבל כשאני כבר מספרת, אין מקום לתקווה, המצב נעשה בינארי – או שכן או שלא.

פעם חשבתי שזה לא משנה – שאם מישהו יקרא דברים שאני כותבת ולא יבין, לא איבדתי כלום, ושאם הוא יקרא ויבין, כנראה הוא מתאים וראוי. יש לי רק מה להרוויח. היום אני כבר לא בטוחה. הרי יש גם אפשרות שלישית – שהוא יקרא ויבין ובכל זאת זה לא יעניין אותו. אני לא אמצא מעניינת. הרגשות שלי והמחשבות שהמילים מתווכות יישארו חשופים. פעורים. הוא – את – תסתכלי ישר עליהם, לתוכי, ותמשיכי ללכת. זה נורא ואיום. סיכון שכמעט לא סביר לקחת.

פעם גם חשבתי שאלוהים נותן משאות למי שיש לו כתפיים לשאת אותם. היום אני חושבת שאף אחד לא מחלק משאות, הם סתם ככה נופלים על אנשים, ואין לזה שום קשר לרוחב הכתפיים.

אוקי, נשימה עמוקה, הנה זה בא:

משהו בי מקווה שיקרה משהו נורא, כדי שתהיה לי סיבה טובה ואני לא ארגיש כל כך אשמה על זה שאני מרגישה נורא. שיהיה לגיטימי.

העולם מסביב בתנועה מתמדת, וקל לי להעמיד פנים. אני חיה ופועלת כאדם מהשורה, ואפילו כזה שמועיל לחברה, מעורב ואכפתי. אני עובדת כמיטב יכולתי ומשקיעה במה שנדמה חשוב, כמו משפחה וניקיון והיגיון. הבעיה היא לא במעשים, היא במניע. והמניע הוא, כך אני מבינה, להנעים עליי את תקופת ההמתנה.

אני לא רואה בדברים שאני עושה איזו השקעה בעתיד. אני לא מדמיינת לעצמי את השלב הבא. אין לי שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, או אם אני רוצה בכלל לעשות איתם משהו. אני ממתינה. חושבת – אם גם ככה אין משמעות לדברים, ונגזר עליי להעביר את הזמן, אז לפחות שיהיה בצורה כזאת – קדחתנית, שלא משאירה זמן עודף למחשבות מיותרות, שנותנת לי תחושה שאני מועילה בינתיים, במשהו, למישהו. משקיעה את עצמי במשהו גדול ממני ובאמת חשוב.

אבל אני לא יודעת עד מתי אפשר ככה, וכמה זמן זה יחזיק מעמד.

אני לא בסדר. גם כשאני בסדר, אני מרגישה. יש סביבי הילה של חוסר איזון. אני עצבנית כל הזמן, מיואשת, כעוסה. לא בטוב.

אני מבלה המון זמן בחדרי שירותים. שעות. אני נכנסת לשם עם מטרה מוגדרת, שלא דורשת יותר מדקות ספורות, ונשארת. סתם. בלי סיבה. לחשוב. לבהות. מרגישה כאילו אף אחד לא יכול להשיג אותי שם. כמו בנסיעה או בתור לרופא. אני בין הזמנים. מנותקת, ויש לי סיבה טובה – אני בשירותים. הטלפון מצלצל בחוץ, חבילות נמסרות, מכתבים נשלחים, העולם מתרחש ואני מנצלת עד תום את הזכות להתעלם. גם כשאני לבד בדירה. במקום להתעלם מהטלפון פנים אל פנים, או לנתק אותו מהקיר ולשבת על הספה, אני על הרצפה בשירותים, מקופלת על שטיחון האמבטיה או, כשגם זה לא מרגיע, מתכווצת מתחת לכיור. במקום הכי קריר ומוגן ושקט. איפה שלא ימצאו. איפה שאף אחד לא טורח לחפש.

נסעתי השבוע לעין גדי. בדרך, ליד ההצטלבות שבה מסומן גובה פני הים, ישב הגמל הקבוע, מוכן להעמיס על עצמו תיירים מזדמנים לטיול של כמה עשרות מטרים. הוא ישב בשמש, על המדרכה, מכוסה בשמיכות ואוכפים, וגל אדיר של חמלה כלפיו עלה והציף אותי. כמה נורא, להעביר את החיים בישיבה צייתנית בשמש בחום של 37 מעלות, ומדי פעם לסחוב אנשים לסיבובים חסרי תוחלת במקום. והכול בטח כדי לזכות בקצת מים ואוכל ולנסות להימנע מהצלפות. כל הדרך חשבתי עליו, מנסה לעצור את הדמעות.

וזה סתם גמל במדבר. ומה עם כל השאר? אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין לעצמי דברים שפותחים איתם מהדורות, כמו התנחלויות או שחיתות שלטונית או רשלנות רפואית. או כאלו שלא פותחים אבל היו צריכים לפתוח איתם, דברים כמו עוני או רעב, תקרה דולפת, נרות במקום מנורות, כינים, תולעים במעיים או פשפשים במזרן, נכויות או זקנה או זדון. דברים שרק מלהגות אותם אני משתנקת. באמת. העולם הזה גדול עליי, ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אין לי כוחות.

אמא שלי היתה מספרת על חברה שלה, שכשהיתה בהיריון בחודש שישי היא בישלה ובישלה ובישלה, ארזה הכול בהמון קופסאות קטנות והדביקה תוויות עם תאריכים – יום א' ארוחת צהריים, יום ד' ארוחת ערב וכן הלאה, מילאה את המקרר והמקפיא, שיהיה לבעלה ולבן הגדול, ואז הלכה ואשפזה את עצמה בשמירת היריון לחודשיים שלמים בלב שקט.

אז ככה אני – מכינה את הקרקע, רק – להבדיל – לא לשמירת היריון. מתנערת מהעבודה, מפזרת רמזים מטרימים לחברות ולהורים. מכינה את יפתח, שלא יוכל אחר כך להגיד שלא אמרתי, שלא התעכבתי להסביר. אבל ליפתח, כמו תמיד, נוח יותר לא לשאול.

כבר עברה בי המחשבה שהגיע הרגע. שדי, היה לי מספיק. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לנסות בלי כוונה מלאה. אסור לי לעשות מעשה עד שאני לא שלמה עם ההחלטה ומוכנה לשאת בתוצאות. אני לא רוצה שזה יקרה בטעות, רק כי ניסיתי להעמיד מישהו במבחן והוא נכשל.
ואולי אין מי שישים לב בזמן. לכן אולי עדיף לוותר על כל הניסיון, להציע לעצמי בעצמי את המיטה ולשכב לנוח. להכשיר את התנאים לפני שאני מתפרקת לחתיכות כי אולי לא יהיה מי שיאסוף את השברים.

לא נראה לי שהזכרתי זאת אף פעם, אבל אחד השירים האהובים עליי בעברית הוא "חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו במקרה ברדיו, ונשאבתי כולי. ממש הייתי שם, בדירה הקטנה הזו ביפו, עם חלון משקיף לים התיכון. מהצלילים הראשונים, דרך המילים והסיפור שהוא מספר והתקווה… איזה אושר מתגנב אל החלון. דמעתי אז, מהתרגשות ופליאה.

ואני חושבת עליו עכשיו – "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן. עכשיו את כל כך חסרה לי, חבל, חבל שאת לא כאן".

כמה אנשים מחזיקים בתוכם, מרגישים, גועשים, ולא אומרים. אם הבטחת, למה לא כתבת מזמן? והרי היא כל כך חסרה לך. מבהיל כמעט. שולח אותי לתהות – מה אנשים לידי מרגישים ולא אומרים. מה הם מרגישים לגביי. האם ייתכן שיש מישהו שאני כל כך חסרה לו, ובכל זאת לא כתב לי מזמן? שעוצמת הרגשות לא תמיד גלויה לעין? לא מתבטאת במעשים? במילים? למה לא? תגידו, לעזאזל. במקום זה שומרים בבטן. לפעמים לא מעיזים אפילו לחשוב. לכל היותר מוציאים כשמאוחר מדי, בהספדים, וגם זה חלקי ביותר.

הכתיבה אלייך היא סוג של מוצא אחרון. אני זוכרת ונוצרת בליבי את התמיכה שבהקשבה שלך. איך את מרגיעה את הסערות שבי. מתייחסת לדאגות בכובד ראש, גם אם לכאורה נראה שאין בהן פשר.

אז שוב אני כותבת. מושיטה יד, ומקווה,
אילה

הכול התחיל כשסבתא ג'אנט נפטרה. הלכה לעולמה והתפוגגה מעולמם.

ואולי "התחיל" זו לא המילה המדויקת. אולי "נסדק" או "הוכרע". משהו שקפא במשך שנים התחיל סוף־סוף לנוע. אם עד אז עמד בקצה הצוק, הרגיש בחוש את הנפילה מתקרבת, אך למעשה עוד עמד יציב, מרגע שסבתו עזבה את העולם הזה נפל דבר, ואורן החל מידרדר במדרון.

ללוויה יפתח הגיע. עשרים וארבע שנים הוא לא ביקר אותה. לא בשנים שבהן עוד התגוררה בביתה במושב, לא כשעברה לבית אבות ולא כשהפכה סיעודית. אפילו באשפוז האחרון, כשאורן התקשר אליו וביקש, שידל והסביר, שהרופאים אומרים שלא נשאר עוד הרבה זמן, הוא רק מלמל משהו על מחויבויות קודמות, ושאולי כשהלחץ יירגע, ולא בא.

אבל ללוויה הוא הופיע. ואורן ראה אותו ונמלא זעם. איזה מין דבר זה, להתכחש ככה לאמא שלך, ולבוא רק כדי לוודא שקוברים אותה באדמה.
הוא לא ניגש אליו ולא החליף איתו מילה. העמיד פנים שלא הבחין בו.

כששירה קלטה אותו היא תפסה בזרועו של אורן בחוזקה. הוא כאן, היא לחשה לתוך צווארון חולצתו והוא לא הבין כלום ממה שהיא אמרה. היא הרימה אליו מבט ולחשה – אורן, תראה, עכשיו הוא נזכר להגיע! ואורן העיף בו מבט ואז מיהר להסיט את המבט, אבל היה קשה שלא להביט. הוא הלך בראש השיירה הקצרה, סמוך לעגלה שעליה נח גופה של סבתא ג'אנט, נבדל מעט משאר האנשים, מכונס בעצמו.

יפתח, אבא שלהם.

בתום הלוויה התעכב אורן לשוחח ולהחליף ניחומים עם חברותיה של סבתא ג'אנט מבית האבות, אבל שירה דחקה בו ללכת.
– לא נדבר איתו?
– לא, למה שנדבר איתו? הוא יצר איתנו קשר? עדכן שיגיע? ממש לא. אנחנו הולכים.
והלכו.

אבל זה היה מוזר.

ארבעה ימים לאחר הלוויה, כשישב בערב על הספה ובהה בטלוויזיה, בשעה שמחשבתו נדדה מסבתא ג'אנט, שכבר לא תארוז לו לעולם מאכלים בקופסאות, לילדים בפנימייה שבערך עכשיו מסיימים מקלחות, לכל הדברים שמחכים לו מחר בעבודה, בדיוק כשנזכר שלא הוציא את בגד הים הרטוב מתיק הבריכה צלצל הטלפון, ועל הצג התנוסס השם: יפתח – אבא.

– הלו?
– אורן?
– כן.
– אתה היית בלוויה? לא ראיתי אותך.
– הייתי בלוויה. הייתי עם סבתא בכל הימים האחרונים, בבית האבות ואז בבית החולים.

הוא ענה בקול הכי ניטרלי שהצליח לגייס, אף על פי שעיניו הוצפו דמעות.

שתיקה.

– תודה שהיית איתה. אני שמח שהיא לא היתה לבד.

ואחרי הפוגה, התנשמות –
– אנחנו יכולים להיפגש? אני עושה עכשיו סדר בדברים של אמא, והיא השאירה לכם כמה דברים. וגם קצת כסף, שהייתי רוצה להעביר לכם, אם תיתנו לי.

אורן לא הצליח לחשוב על תשובה. חלק אחד שבו רצה לענות כרגיל שכן, בטח. וחלק אחר, זה שנעלב בשם סבתא שלו ושכבר התכתב עם שירה במחשבות, הלך והתרגז, נזעק לנתק את השיחה תכף ומיד.
– אורן? אתה לא חייב לענות לי עכשיו. אבל תחשוב על זה ותחזור אליי? אהיה בשבועות הקרובים הרבה באבן ספיר, וגם קצת בירושלים. אשמח מאוד לראות אותך.

אורן נשם נשימה עמוקה וניתק, מבלי להוסיף מילה.

אחר כך הסתובב כה וכה בבית, נקרע בין נאמנות לסבתא ג'אנט והעלבון הפרטי שלו ושל שירה ושל אמא שלו, לבין געגוע פשוט, כמיהה, לאיך שהדברים אמורים היו להיות לכתחילה. לאבא, לבית. למשפחה. לשייכות. הרגיש שראשו מסתחרר. נחת בכבדות על הספה.
התקשר לשירה, אבל היא לא ענתה. השאיר הודעה – תחזרי אליי, זה דחוף.

נכנס למיטה ונרדם.

זמן מה לפני שהטלפון צלצל, עוד לפני שסבתא ג'אנט נפטרה, בשנה שאחרי שגדי נפטר אבל כשאמא שלו עוד היתה בחיים, הוא קרא ספר על איש מבוגר שחי בבקתה ליד אגם באזור נידח, כמעט בלי שכנים. אותו איש בסיפור חלם תמיד לחיות כך, לבדו. מנותק. גם כשידע ימים אחרים, ימים יפים ומשפחתיים, גם בשעה שהיה חבוק בחיבוק רצוי בידי האישה שאהב, היו מחשבותיו נודדות מדי פעם אל אותה הבקתה מהחלומות.

ואילו עכשיו, בזמן הסיפור, הוא סוף־סוף חי את החלום. ואורן קרא ושאל את עצמו מי רוצה לגור בבקתה ליד אגם באזור נידח. איזו מין בריחה עצובה זו? ואז חשב את הבלתי נמנע — שעבורו אין מוצא, גם לא במחשבות. שום בקתה, שום אגם. אין מקום שהיה רוצה לגור בו, שיום אחד עוד יברח אליו, שאליו הוא בורח בדמיון כבר היום. אין לו מקום שהוא טוב יותר מכאן ועכשיו, וכאן ועכשיו לא טוב. הוא לא רוצה להיות בשום מקום בכלל. רק זיכרונות. רק אותו בית במושבה הגרמנית בירושלים. ומה שהיה היה, והעתיד נפרש לפניו, חד־גוני ובלתי מנחם.

דפיקה בדלת העירה אותו. שירה. מתברר שהתקשרה כמה פעמים והוא לא ענה. עזבה הכול והגיעה. דפקה בדלת, ומשלא פתח מיד, פתחה בעצמה, במפתח שברשותה.

– מה קרה?
– אבא התקשר. הוא רוצה להיפגש.
– נו באמת. איזה בן אדם חצוף.
– כן.
– ומה ענית לו? אני מקווה ששלחת אותו לכל הרוחות.
– שוקל את זה.

הוא הגיש לה כוס תה מבלי לשאול. וגם הוציא עוגיות מהארון.
– מצד אחד – מה אני צריך את זה עכשיו. מצד שני – מה יש לי להפסיד מלפגוש אותו.

שירה גיחכה בכעס – מה יש לך להפסיד? מה יש לך לפגוש אותו? על מה כבר יש לדבר? 

הרומן “דובים בשממה״ ראה אור בהוצאת שתיים