מעצרו המהדהד של עורך הג'רוסלם פוסט, צביקה קליין, היה מעשה שלא ייעשה ופגיעה אסורה בחופש העיתונות. אבוי לנו מקלות דעת ומלחיצה קלה על הדק הפחדתם של עיתונאים. לפי העובדות כפי שלפחות נראות כרגע, כל חטאו של קליין היה כמיהתו לראיין את ראש ממשלת קטאר. מי שמבין קצת תקשורת יודע שזה הישג עיתונאי מרשים וקליין בחריצותו ודבקותו במשימה, הצליח בו. אני משוכנע שכל עורך, לו יכל להשיג ראיון עם ארדואן או אפילו עם הנאצי המכהן כאייתוללה של איראן, היה קופץ על המציאה, שהיא בעלת ערך ציבורי ועיתונאי עצום. מותר לקרוא לעיתונאי לעדות כדי להסתייע בה בחקירה, אך לעצור ולחקור באזהרה עורך ראשי? (אלא אם יש פרטים אחרים שאינם ידועים, מה שלא נשמע הגיוני, לא מתלבש על קליין).
לח"מ היה בעבר שיער מלא. 36 השנים במקצוע עד כה ובהתעסקות יומיומית מול כלל כלי התקשורת לטובת עשרות לקוחות מסוקרים ובעיקר בניהול של מאות משברים ומאבקים תקשורתיים שונים לאורך השנים – סייעו מאוד כנראה (נו טוב – בתוספת נשירה טבעית וגנים משפחתיים) – להתקרחות. במקרים כאלו – כאשר עיתונאים פונים בשאלה מרגיזה או פונים באופן שלעתים מרגיש יהיר ופוגעני – יש נטייה בקרב רבים – בפרט בקרב המסוקרים, לא לאהוב את העיתונאים, לחשוב שהם משרתים את יריביהם, לטעון שאינם אמינים ואולי אפילו מקבלים חלילה תגמולים כדי לפגוע בהם, בשם יריבים כלכליים, פוליטיים ואחרים.
מכאן בין השאר נולדה כנראה האג'נדה של שלמה קרעי ובעצם, של בנימין נתניהו. נראה שנתניהו מתעב כבר שנים את התקשורת בגלל ש…מה לעשות, היא בצדק לא עושה לו חיים קלים. זה תפקידה והוא ראש-הממשלה כמעט ב-18 מתוך 29 השנים האחרונות ובכ-15 מתוך 16 השנים האחרונות, ואין יכולה להתקיים דמוקרטיה ללא כלב השמירה שלה. ככל שכלב השמירה עושה טוב יותר את מלאכתו, כמו במקרה שלו, כך נתניהו מתעב אותו יותר, אך יהיה זה עוול כלפיו לטעון שהוא היחיד בסביבה שלא מסמפט את התקשורת – הנודניקית, ההרסנית, זו שכביכול עובדים בה אנשים נטולי לב שכל מה שיש להם זה ג'ינס קרוע, מקלדת או מקרופון, רוע לב, שכר נמוך ותחושת כוח מול אלו שמרוויחים יותר מהם. 36 שנים אני שומע את האמירות הללו ומתקומם כנגדן, למרות היותי מייצג תמיד את המסוקרים.
נכון, יש יוצאים מן הכלל. יש בישראל עיתונאים שלא ראויים להחזיק עט או מקלדת, יש עיתונאים שקרנים. יש עיתונאים שלא נותנים לעובדות לקלקל להם סיפור טוב, ויש שמרוב שהם מאוהבים בתחקירים שלהם או שלהן, לא מסוגלים להיות קשובים לצד השני. אני אישית, שלעולם לא מוכן לוותר על צדק ולא חושש להיאבק על צדק, תבעתי בביהמ"ש באמצעות עו"ד גדעון פישר לפני מספר שנים מו"ל מהבכירים והידועים בישראל יחד עם שני עורכים ושני כתבים שלו בגלל 21 מעשי דיבה לכאורה שעוללו ללקוח שלי.
חיכיתי להם בפינה, ובסבלנות אגרתי את מעשיהם עד שהבשילו בעיני לתביעה. שני הכתבים הללו ואחד משני העורכים התפטרו מייד לאחר שקיבלו את כתב התביעה, המקומון בו עבדו חדל מלהתקיים לאחר התביעה, ולבסוף ביקש ממני ב"כ הנתבעים שאותו אני מאוד מכבד לסיים זאת בפרסום התנצלות מצידם, והסכמתי, שכן אותו מקומון ממילא חדל להתקיים. במקרה אחר תבעתי בביה"ד של מועצת העיתונות עיתונאי בכיר מאוד שהיה אז אימת אנשי הציבור, שאיש לא העז להתעסק איתו, שרק היו שומעים את קולו והיו נכנסים לבהלה, בגלל שקרים והמצאות איומות שפרסם אודות לקוח שלי. הדיינים קיבלו את דרישתי חסרת התקדים לפיה ייאסר על אותו עיתונאי להמשיך לסקר את אותו לקוח ואפילו להזכיר את שמו. מי שהיה מאוד מרוצה מהתביעה הזו היה אפילו העורך הראשי ד'אז של אותו עיתונאי, שהיה אדם ישר והגון וכנראה הרגיש את מה שאני הרגשתי.
אבל, וזה אבל גדול. יש בישראל תקשורת מצוינת. 95% מהעיתונאים ו-99% מהעורכים הראשיים הם אנשים מצוינים, ישרים, דבקים במשימתם, עושים כל שניתן כדי לשמור על איזון ואובייקטיביות אם כי – וזאת יש לדעת – עיתונאי תמיד יהיה יותר מחויב למקור שלו, אך מעל המקור – יהיה מחויב לבדוק היטב ולעומק את העובדות ולפרסם אמת בלבד. ברור שיש פספוסים, ברור שמתפרסמים לעתים דברים שאינם נכונים, ברור שהרבה כתבות מוציאות מדעתם את האנשים שמוזכרים בהן, אך אלו הם היוצאים מהכלל. לכן יש מנגנוני בקרה ותיקון, בפרט בעידן הדיגיטל, ויש הבהרות והתנצלויות.
תעצרו לרגע את העצבים על התקשורת ותחשבו. מי הם העיתונאיות והעיתונאים? הם אנשים רגילים, אזרחים טובים, ילדים להורים והורים לילדים, משרתים בצה"ל, תורמים למדינה, עובדים במקצוע שהוא כנראה בין המרגשים בעולם (הח"מ אינו עיתונאי) ועושים כל שניתן כדי להתעקש באומץ לפרסם מידע חשוב ומאידך כדי לפרסם אמת, ולהגיע הביתה בשלום. אין להם קרניים והם לא הגיעו מהעולם החיצון. תתייחסו אליהם כמו אל החברים והקרובים שלכם ותקבלו יחס בהתאם. עם זאת – תדעו לקבל בהבנה כשהם מבקרים אתכם.
ישבתי פעם, לפני כ-20 שנה, לפגישה חברית במסעדה תל-אביבית עם עיתונאי בכיר ודיברנו רק על החיים האישיים שלנו. הייתי אז דובר עירייה ויו"ר איגוד הדוברים והוא כתב מוניציפאלי. כשעה לאחר שיצאנו מהמסעדה הוא צלצל אליי וביקש תגובה על כנס הדוברים שנודע לו שאותו אני מארגן, והתקיים בשבוע שלאחר מכן באילת. למחרת הופיעה בעיתון של המדינה כותרת גדולה בחתימתו: "הרשויות המקומיות קורסות כלכלית והדוברים שלהן חוגגים כנס סוף-שבוע מפנק במלון יוקרה באילת על חשבון משלם המיסים". כמובן שלא אהבתי את הכתבה אך היה ברור לי שהוא עושה את עבודתו, ואני את עבודתי, ונשארנו חברים עד היום.
אל תשלחו יד בכלי התקשורת ולא בעיתונאים. שימרו בקדושה על חופש העיתונות. אל תתייחסו אליהם כאל אויבים ומותר גם לא להתייחס אליהם כחברים. עיתונאים לא ממציאים מידע. עיתונאים מקבלים מידע ובודקים אותו, זו עבודתם, זו חובתם וזו מחויבותם. אני בטוח שחיים אתגר לא שש לרוץ אחרי נוכלים ולהרוס את חייהם אך הוא עושה זאת כדי שהם לא ימשיכו להחריב את חייהם של אחרים. אני בטוח שחיים הכט בזמנו התרגש הרבה יותר כשמצא צדיקים ולא נוכלים. זכרו – כשעיתונאי פונה אליכם ומבקש תגובה, זה קורה אחרי שהוא חפר ובדק והקדיש מאמצים רבים לבדיקת העובדות וכנראה מצא שיש אמת במידע שבידו, שאם לא כן –הוא כלל לא היה פונה לתגובה. סיפורים רבים מגיעים לאנשי תקשורת, נבדקים ומושלכים לפח, אם בגלל שהם לא נכונים ואם משום שהדוברים או משרדי היח"צ שלכם מצליחם לשכנע אותם, בשיח מכבד, שאתם צודקים וכי מדובר בצל הרים כהרים.
בזכות חופש העיתונות נשמרת הדמוקרטיה הישראלית. האיום המשתקף כיום כנגד הדמוקרטיה ימומש סופית אם תתממש מזימת המהפכה התקשורתית, לצד המשטרית, של נתניהו-קרעי, להצר את צעדיה של התקשורת הישראלית, לסגור את התאגיד וגל"צ ולפגוע בערוצים 12 ו-13, שעבודתם המקצועית והמהודקת אינה לרוחם של ראש הממשלה וחבריו. הזמזומים המציקים של התקשורת מאוד מרגיזים אותם ומפריעים להם במימוש מטרותיהם. זו כשלעצמה סיבה טובה נוספת להמשיך ולשמור על חופש העיתונות, בד בבד עם ציפייה ודרישה מהעיתונות להמשיך לשמור בקפידה יתרה על הגינות וסיקור מאוזן ככל הניתן, ולהמשיך לא לפרסם סיפורים שאינם מוצלבים ובדוקים לחלוטין, ומאידך – להמשיך להיות אמיצים ולא לוותר על אף סיפור ששומר על הציבור ועל הדמוקרטיה שלנו.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי-תקשורתי, פאר לוין תקשורת
