שלום, כאן הקברניט; אתרי חדשות מספרים שאיראן תחטוף עוד מעט אגרוף שיעיף לה את החורשט מהסבזי: ארה"ב הציבה בבסיס האי דייגו גרסיה מפציצים כבדים – שישה חמקנים מדגם B2 ולפחות שמונה B52, כוח שיכול להביא איתו הרס ברמה של אסון טבע: תריסר פצצות מפצחות בונקרים שחודרות לעומק 60 מ' ומאות פצצות חכמות של רבע טון; מספיק כדי לנטרל מתקן גרעין ואת מערך ההגנה סביבו – ואולי לכופף את הפרסים ולשנות את המזה"ת כולו.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
היום נבין מאיפה הגיעו המפציצים הללו, נראה את היתרונות שלהם בלחימה ונראה למה פה בארץ החליטו לוותר עליהם. כן, פעם היו לנו כאלה – והם שאיפשרו לנו להכות באויבינו – מעזה, רפיח וקהיר ועד סוריה עיראק; מה השתנה?
מה זה כבד? משקל ההמראה שלו היה שבע טונות וחצי, כמעט פי עשרה משל מטוס צבאי ממוצע. לשם השוואה, מטען הפצצות שנשא – 800 ק"ג – היה כבד ב-200 קילו ממשקל הפוקר התלת-כנפי של הברון האדום.
והמטען הזה טס למרחק של מאות קילומטרים, בטווח גדול בכ-30% משל מטוסים קטנים יותר. גודלו של המטוס וכוחו איפשרו לשאת מקלעני נ"מ להגנה מאש אויב, מהנדס מוטס שמטפל במנועים באוויר, ולקחת מידי צוות הטיסה גם את משימת כיוון הפצצות ולשים אותה בידיו של מטילן.
מהר מאוד אימצו גם צבאות אחרים באירופה את התצורה הזו, וגנרלים שמחו בכל המטות: מפציצים כבדים איפשרו להכות בכל אויב בשטחו בצורה הרבה יותר נוחה. קודם לכן, כלי ההפצצה הכבדה היו ספינות אוויר עצומות, שהיו גם מאוד יקרות וגם איטיות ורגישות במיוחד לרוחות. מפציץ כבד היה יכול לעקוף עננות בעייתית, ובלט פחות לתותחני נ"מ מצפלין של 160 מ'.
אז בריטניה מיהרה להשיק את מפציץ ההנדלי פייג' מטיפוס או (O) וגרמניה – את מפציצי גותה סדרה G וצפלין שטאקן סדרה R, שעקפו בגודלם כל מטוס אחר באותו הזמן. עם מורכבות המטוס, גדל גם הצוות: לשטאקן R6 היו מפקד, שני טייסים ושני טייסי משנה, שני אלחוטנים, איש צוות ייעודי לתפעול מערכת הדלק, ושני מכונאים שישבו בתוך בתי המנועים.
במבחן ההיסטוריה זה לא עבד בדיוק ככה, אבל גנרלים התאהבו בקונספט, וסברו ששיפורים בדיוק ההפצצה נמצאים ממש מעבר לפינה – ולכן מוטב לבנות מפציצים יותר גדולים, יותר חזקים והרבה מהם. בשנות השלושים כל מדינה שידה משגת ניסתה להצטייד בכאלה, במחשבה שכך יוכרעו מלחמות העתיד.
ואכן, במלחמת העולם השנייה של שנות הארבעים נתן המפציץ הכבד את הטון: ארה"ב, בריטניה, בריה"מ ויפן בנו 55,000 מפציצים – יותר מכל המטוסים הצבאיים כיום גם יחד. ומפציצים הם ששבפורו מערכי ייצור ותשתיות אנרגיה, תחבורה, ואחרות עד שנפלו שלטונות האימים בגרמניה וביפן.
מתקפה במאסות כאלה אי אפשר להסתיר, ולגרמנים היה קל מאוד לראות לאן מתקדמים הנחילים ולארוב להם בתותחי נ"מ מכווני מכ"מ, ובפטרולים של מטוסי קרב.
הסיבה השניה היתה שרידות הכלי הבודד. למפציצים לא היה מענה אמיתי למתקפה של מטוסי קרב: אמנם היו בהם מספר עמדות עם מקלעי נ"מ, אך גרמניה ויפן הפעילו מיירטים עם חימוש עוצמתי, שיכול לפגוע במפציץ לפני שייכנסו לטווח המקלעים. ולכן, טסו המפציצים במבנה שישפר חיפוי הדדי, שכל מפציץ יהיה מכוסה בידי אחרים ומטוס אויב מסתער – גם אם יפגע בכלי אחד – ימצא עצמו בדרך לחומת אש קטלנית.
אבל ברגע שמפציץ נפגע במנוע או באחד המייצבים, נפגעה יכולתו להתמיד בטיסה עם השאר מבחינת מהירות או תמרון – ומיד הפך לטרף קל במיוחד.
הבעיה הזו שינתה פניה במלחמת וייטנאם, עם כניסת מפציצים סילוניים לשירות – כלים שטסים הרבה יותר גבוה, ומוגנים בידי מטוסי קרב סילוניים עם טילים ארוכי טווח.
המענה מהקרקע בא בצורת טילי נ"מ ראשונים – ה-S75 דווינה, שמוכר יותר בשם SA2; מפציצים המשיכו להיפגע וליפול כשהתקרבו למרחבים מוגנים, מה שאילץ את ארה"ב לשלוח אותם רק אחרי שהגזרה טוהרה מסוללות הגנה. אבל כיום זה נראה לגמרי אחרת, איך אומרים? שמים וארץ.
כיום יכול מפציץ כבד לשייט הרחק משטח האויב עם שיר בלב, לשחרר טילי שיוט, פצצות גלישה ארוכות טווח או אפילו כטב"מים קטנים, ולפגוע במטרה בדייקנות של מטרים בודדים גם ממרחק של מאה, אלף ואלפיים ק"מ.
זה מטוס שטס לראשונה ב-1952 ועדיין נותן עבודה, הודות למערכות לוחמה אלקטרונית ושדרוגי אוויוניקה. בקרוב יוחלפו שמונת מנועיו בארבעה יעילים יותר. ארה"ב הפעילה אותו בכל המלחמות שלה מאז וייטנאם, בהצלחה לא מבוטלת.
ה-B2, לעומתו, הוא כלי שמופעל לעיתים נדירות כדי שלא לחשוף יכולות: זהו מטוס חמקן ביותר, שאין הרבה תיעודים לחתימת המכ"מ שלו בלחימה. ישנם רק 19 כאלה, והם נשמרים למשימות בטריטוריות מוגנות היטב כמו סין, איראן ועד שממשלת ארה"ב החליטה שפוטין סחבק – גם רוסיה.
את הרשימה סוגרים 45 מפציצי B1B לנסר, שנושאים יותר חימוש גם מהחמקן וגם מסבא פצצות, אך לטווח יותר קצר – ויתרונם הוא בטיסה על קולית. אלו הם מפציצים יותר ורסטיליים שמתאימים גם למתקפה בגובה נמוך, להתגנבות בין ואדיות ולתקיפת כלי שיט כשצריך.
עמוד השדרה של המערך הרוסי הוא הטופולב 95, מטוס המדחף הכי מהיר בעולם, שהמריא לראשונה אף הוא ב-1952. הטופולבים האלה עובדים קשה באוקראינה, וכיום ישנם כ-50 כלים בשירות. את הקטלוג הרוסי סוגר הטופולב 22M, עוד כלי על קולי וחזק, שמסוגל לשאת הרבה פחות פצצות מאחיו הגדולים, אך מתמחה בציד כלי שיט ולוחמה ימית. גם כאן ישנה בעיית כשירות; אחד התרסק רק אתמול באזור אירקוטסק.
למי עוד יש מפציצים? לסין: ב-1958 קיבלה את ראשוני מפציצי הטופולב 16 שלה מהרוסים, עם אישור לייצור מקומי. הטופולב מייד אין צ'יינה נקרא H6, ובניגוד לסטיגמה, הוא עבר בהרבה את המקור: סין שדרגה מערכות, מנועים ואמצעים, שיפרה ממש כל בורג ושדרגה אפילו את העיצוב; פימפ מיי טופולב.
כיום משרתים כ-120 מהם, ומפחידים את הטייוואנים והיפנים כשהם מרחיקים טוס. כל H6 מסוגל לשאת שישה טילי שיוט על קוליים נגד ספינות, או 20 פצצות חכמות.
זה מטען קטן בהרבה משל המקבילים בארה"ב וברוסיה, משום שתפיסת ההפעלה הסינית עובדת אחרת: הרעיון הוא הגנה בדגש על מטרות נעות – הרתעת ציי ארה"ב באמצעות טילים, ועבודה כחלק מרשת של סנסורים ותוקפים ברמה הגזרתית הצרה.
לעומת זאת, האמריקאים משתמשים במפציצים במתאר התקפי, נגד מטרות נייחות וכל מפציץ עובד כאלמנט בתוך כוח משימה קטן יותר, ולכן נושא יותר אמל"ח.
אז בעולם יש רק שלוש מדינות עם מפציץ כבד מבצעי; למה שישראל לא תהיה הרביעית? זה נשמע קצת מופרך, עד שמסתכלים על מה שקורה בשטח. מפרוץ מלחמת עזה באוקטובר 2023 רוב זמנו של מערך הקרב בחיל האוויר מוקצה להפצצות שגרה.
יום יום המריאו רביעיות F15, F16 ו-F35, ושפכו אש על עזה פה ליד, על איו"ש, על לבנון ועל סוריה – וכמעט תמיד במרחב אווירי שאינו מאוים. אפילו הסוללות של אסד כבר יושבות על נרגילה ביחד עם הסוללות של אבא שלו מ-1982, ומחליפות סיפורים בגן העדן לנ"מ.
ותראו, המלחמה תביא שינויים עצומים לחיל האוויר, יתכן שגם מטוסים מסוגים חדשים; למה שלא ניקח את משימת הפצצות השגרה, וניתן אותה לאווירון שזו המומחיות שלו? למה שלא נפנה את מטוסי הקרב הרב-משימתיים למשימות מורכבות יותר, שמחייבות כלים קטנים וזריזים?
תחשבו על האפקט: מפציץ כבד יכול לשאת גם 50 פצצות חכמות, וכך להשמיד תיאורטית 50 מטרות כמעט בו זמנית; זו מכה אדירה שיכולה לשבור בבת אחת מערך הגנה בגזרת עיר או מחנה פליטים, ולפתוח אותם לתנועת כוחות קרקעיים.
אם המשימה היא בידוד גזרת לחימה – חגורת אש – יוכל מפציץ ליצור אחת במהירות ובדייקנות. מה עם משימת הפצצה מתמשכת? שימור מוקד תקיפה באוויר? אין בעיה: המפציץ יכול לחוג מעל לאזור לחימה יותר זמן מכל מטוס קרב, ולהכות באויב כשיגלה אותו כוח קרקעי או מודיעין זמן אמת. המתארים הללו נבחנו היטב במלחמות המפרץ בידי ארה"ב, וגם באפגניסטן וקוסובו.
וכמובן שאם נרצה לשלוח אותו אירנא, יוכל להגיע לשם גם בלי תדלוק אווירי ובכך לצמצם את החתימה של הכוח בדרכו, ולשפר את השרידות וההפתעה.
אולי לא ידעתם, אך בצה"ל כבר היו מפציצים, ביניהם כבדים: הראשונים היו מטוסי B17 ששירתו במלחמת העצמאות ששירתו במסגרת טייסת ייעודית להפצצה כבדה; למשל, תקפו את קהיר, רפיח ועזה. אחרי המלחמה הוצאו משירות, אך שניים הוחזרו במבצע קדש של 1956 ובו יצאו לשמונה גיחות.
למרות כל יתרונות המפציץ, לא יהיו לנו כאלה – כנראה שלעולם אי פעם. יש לכך שתי סיבות, האחת טובה ואחותה – מעולה. הראשונה היא שמדובר במטוס הרבה יותר יקר לרכישה, תפעול, תחזוקה, הכשרה ועוד. ובמספרים: מחיר מפציץ נע בין מאה למיליארד דולר, שעת טיסה תעלה לפחות 87 אלף דולר, ועלות אחזקה שנתית מוערכת ב-5 מיליון דולר ל-B1 ל-15 מיליון ב-B2 הרגיש.
בואו נשווה רגע למטוס קרב: העלות נעה בין 30 ל-100 מיליון, שעת טיסה עולה החל מ-25 אלף ועלות שנתית – עד 5 מיליון. וזה כשהמפציץ יודע בתכל'ס לעשות רק דבר אחד, אותו הוא נדרש לעשות רק במלחמה בתרחיש הכי קיצוני. לעומתו, מטוס קרב רב משימתי יכול למלא היטב את משימת ההפצצה: רביעיית F15 נושאת גם היא כ-50 פצצות, ואותה יהיה הרבה יותר קשה לגלות ולהפיל.
זו הסיבה שרוב צבאות העולם ויתרו על המפציצים – והיחידים ששמרו עליהם הן מעצמות. עבורן, המפציץ הכבד הוא אמצעי הרתעה ואכיפת מדיניות, שמראה על מחויבות ללחימה נרחבת. בנוסף, בזכותם יוכלו להכות גם בטריטוריות בהן אי אפשר להציב מטוסי קרב קטנים, מטעמי מרחק או פוליטיקה.
הסיבה השנייה היא שאף אחד לא הולך למכור לנו מפציץ כבד, ואין לנו את הידע או התקציב לבנות אחד בעצמינו. כמדינת חסות של ארה"ב, אנחנו קונים מה שהיא אומרת לנו לקנות, אומרים יפה "תודה" ולא עושים חוכמות. כרגע חשוב לארה"ב למכור כמה שיותר מטוסי F35, ואת הגרסה החדשה והמשובחת של ה-F15 (נדבר עליה בנפרד) – ולכן זה מה שאנחנו קונים.
אז מפציצים כבדים לא יהיו לנו, למרות כל עיסוקנו בהפצצה. ובתכל'ס, הכלים שלנו עונים לדרישות, למרות שמדובר ביותר מטוסים ויותר חלפים. אצלנו כל פלטפורמה מוטסת צריכה לעשות כמה שיותר – תפיסה בה אנו מחזיקים עוד מימי ה-B17. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
