בפועל, המציאות בשטח, כפי שעולה מסקרים עדכניים, מציירת תמונה עגומה ופער מדאיג בין החוק למציאות. סקר של שירות התעסוקה, שפורסם בסוף מרץ 2025 ונערך כחודש קודם לכן בקרב 841 משרתי ומשרתות מילואים, חשף נתון מטריד ביותר: 41% ממשרתי המילואים דיווחו כי פוטרו או נאלצו לעזוב את עבודתם לאחר השירות.
נתון זה עומד בסתירה חריפה למספר המקרים המטופלים והמאושרים בוועדות התעסוקה הפועלות במסגרת משרד הביטחון (ומטפלות ב-30 הימים הראשונים שלאחר תום השירות), אשר דיווחו על 1,224 בקשות שהוגשו לשינוי או סיום העסקה של משרתי מילואים, מתוכן אושרו 673 בקשות.
הנתון שפורסם אף עומד בסתירה חריפה למספר המקרים המטופלים והמאושרים בוועדת הפיקוח של משרד העבודה (המטפלת בתקופה המוארכת שבין 30 ל-60 יום לאחר סיום השירות), שדיווחה ביולי 2024 על עשרות פניות בלבד, מתוכן כ-20 מקרים הוגשו בהסכמה והסתיימו בפיצויים. דיווח מאפריל 2025 ציין 54 החלטות שהתקבלו בוועדה מתוכן 40 נפתרו בהסכמה.
מהו ההסבר לפער הזה? צריך לזכור כי קשה להוכיח קשר סיבתי מובהק בין פיטורים לשירות מילואים. במיוחד כשהמעסיק טוען לקשיים כלכליים או לצמצומים. יתרה מכך, קיימות טקטיקות "אפורות" של הרעת תנאים שאינן מוגדרות כפיטורים ישירים, אך דוחקות את העובד החוצה.
