בכל שנה בערב פסח אני נעה בין שני מושגים הפוכים, סדר ואי־סדר. מצד אחד, החג מבוסס על מבנה קבוע של התרחשויות. סדר ההגדה הקבוע, סדר הקערה, וכל מהלך הסדר המאורגן שנראה חסר ספונטניות ומנוגד למהות חג החירות. ואז מגיעים אירועי ההיפוך, הפעילות הנעשית בליל הסדר ללא תכנון מדוקדק מראש: מבנה ארוחה שונה, מקומם המרכזי של הילדים בטקס, הלגיטימיות לערעורים, להרהורים ולשאילת שאלות, כוס אליהו הנביא – פתיחת הדלת הסימבולית לבלתי צפוי, גניבת האפיקומן ועוד.
להשקפתי, זהו מרחב אי־סדר מבורך. ליל הסדר אינו טקס סטרילי. הוא נועד להיות חוויה חיה, גמישה ומלאה באינטראקציה אנושית. אי־הסדר הזה, החיוני והבלתי נמנע, הופך למשמעותי ובלתי נשכח גם מבחינת התהליך המשפחתי ואופי השיח הבין־דורי. אך כמובן משמעותי עוד יותר הוא התהליך הרוחני שבאירוע. ככתוב בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – בחינת תהליך החירות כחוויה אישית מתמשכת ומשמעותית גם לנו, בדורנו. יציאת מצרים הייתה מהפכה דתית, לאומית וחברתית גם יחד. ובשלוש המשמעויות האלה של מהפכת החירות אנחנו חייבים לעסוק גם בימינו.
המהפכה הדתית שהתקיימה מול פרעה ובמצרים הייתה באמצעות המאבק עם פרעה המדמה עצמו לאל, ועם תרבות מצרים. מאבק בתרבות המייצגת כוחנות והשתלטות החזק יותר על האחר. זהו מאבק אישי גם בימינו. האדם המודרני חושב עצמו לבן חורין, אולם גם אנחנו משועבדים לבעלי כוח, לאלילות מודרנית, לפרסומת, לתעמולה, לתקשורת, לתרבות המונים, לגורמים כלכליים ולכוחות בעלי עוצמה נוספים.
המהפכה הלאומית, המסמלת את יציאתו של עם מקרב עם, היא המאבק לשחרור לאומי. הקריאה "שלח את עמי" בימי מצרים היא המאבק לחופש מעולה של עריצות זרה. בני ישראל הפכו עם היציאה ממצרים ל”עם עצום ורב”, והשתחררו קיומית, אך מאבק השחרור הפיזי נמשך גם בימינו. הוא בא לידי ביטוי עוצמתי במיוחד בשנה וחצי האחרונות.
והשחרור החברתי. החירות, חגם של עבדים משתחררים, לא רק בממד הקיומי, אלא בתחושה הפנימית. "יותר קל להוציא את היהודים ממצרים, מאשר את מצרים מהיהודים". זהו מרד תודעתי מתמשך של האדם. על מה הוא חושב? האם מתקיימת בחינה מחודשת ומתמשכת של עמדותיו, השקפותיו ואמונותיו?
החירות היא משימה שדורשת עבודה פנימית מתמדת. היא תהליך, ולא אירוע. היא מחייבת קבלת אחריות ובעיקר היא דיאלקטית – מצד אחד יש בה שחרור מכבלים, ומצד שני קבלת עול ומחויבות פנימית. יציאת מצרים היא הזיכרון היהודי הראשון המספר על עם עבדים שהפך לעם בני חורין, וזאת כדי להמשיך ולקדש דעת, אמת וצדק, וחירות. אנו זקוקים לשאלות וגם לאי־סדר בתוך הסדר כדי להמשיך ולספר סיפור מחודש ומעודכן בכל דור ודור.
הכותבת שימשה בעבר כיו"ר “אמונה", תנועת נשים דתיות ציוניות
