ב-2016 המפתחת, id Software, הצליחה להחזיר לחיינו את סדרת משחקי Doom עם משחק יריות מגוף ראשון עם פעילות בלתי פוסקת, ששם דגש על כיף פשוט ומהירות. המפתחת הצליחה להרחיב את הנוסחה עם צאתו של Doom Eternal שהוסיף דגש על תנועה במרחב, ולכן היה מפתיע לגלות כי Doom: The Dark Ages, על פניו דווקא לוקח את הסדרה לכיוון איטי ומחושב יותר, ועם זאת מצליח להמציא אותה מחדש, כשהוא ממשיך את המסורת ומציע פעילות בלתי פוסקת, אך מציג שינויים שמצליחים לרענן את הנוסחה.
Doom: The Dark Ages הוא לא רק פרק נוסף בסיפור של 'הקוטל' (Doom Slayer). למעשה מבחינת ציר הזמן המשחק מתרחש לפני Doom, שהושק ב-2016, ומספק לנו הצצה לאירועים שקדמו לטרילוגיה המחודשת. בלי לחשוף יותר מדי מסיפור המסגרת שמלווה את המשחק לכל אורכו, השחקנים לומדים לראשונה על הרקע העשיר של Doom בעידן של מלחמה בין ממלכות של שדים, חייזרים ואלים קדמונים כאשר הקוטל נקרא פעם נוספת לעזרה לאנושות, אל עולם שמשלב טכנולוגיה ואלמנטים של סיפור מדע בדיוני אך עם נגיעה של פנטזיה, אבירים ויצורים אגדתיים מימי הביניים.
עם זאת העלילה אף פעם לא הייתה העיקר במשחקי Doom. לכן, חשוב לציין שהסיפור מוגש בצורה המאפשרת לשחקנים לבחור עד כמה הם רוצים להתעמק בו, ומי שמעוניין להתמקד אך ורק בפעילות יכול לדלג בקלות על סרטוני המעבר ולהישאר בלב הקרב, בעוד שחקנים סקרנים יוכלו לצלול עמוק יותר אל ההיסטוריה של העולם וללמוד על סיפור הרקע המרתק לאירועי הסדרה כולה. אלו שיבחרו לצפות יהנו מסצנות אקשן גדולות מהחיים, ואם בעבר הקוטל הרגיש כמו צבא של איש אחד, עתה הוא כבר חלק ממערכה צבאית במלחמה גדולה הרבה יותר.
בנוסף, אי אפשר להזכיר את סרטוני המעבר והסיפור בלי לציין את הגרפיקה המצויינת וערכי ההפקה הגבוהים. לרבות את המשחק של דברה וילסון (ארקיין) שמגלמת את המפקדת טירה, פיוטר מיכאל (רוז הרובוטית) כמלך נוויק וריק קוסנט (הפלאש) כנסיך אזרק המאיים.
המגן שמשנה את הכל
בניגוד לקצב הבלתי פוסק שאפיין את Doom ו-Doom Eternal הפעם מדובר בחוויה מעט שונה. זו איטית ומחושבת יותר – אך לא פחות אינטנסיבית כאשר ב-Doom: The Dark Ages הקוטל מצויד במגן, שאינו משמש רק להגנה, אלא הוא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הקרב. אפשר להשתמש בו כדי לחסום מתקפות שונות או להדוף את אלה שמסומנות בצבע ירוק אשר מכינות את האויבים השונים למתקפת נגד, ואפשר לחזור על האסטרטגיה הזו עד לאותו רגע בו הם בשלים לחיסול ראוותני אז הקוטל, ובכן, קוטל אותם, ובאותה ברוטליות שמאפיינת את הסדרה. התחושה של ביצוע הדיפה מושלמת נגד שד ענקי שפתוח לרחמיו של הקוטל מעניקה תחושה מספקת באופן בלתי רגיל, ומחזקת את פנטזיית הכוח של המשחק.
עוד כמה מילים על החיסולים. הפעם המשחק לא מתעכב על הצגת אנימציה ארוכה. אכן, במשחקים הקודמים הייתה הרגשה של הגזמה, וגם אם היא תרמה לתחושת האלימות האבסורדית, עתה היא כאמור קצרה ומהירה, ומדובר בשינוי מבורך, שכן היא אינה מאטה את הקצב. האנימציות הארוכות והמושקעות שמורות לקרבות הבוס וכשהן מוצגות הן תמיד מעלות חיוך זדוני על הפנים.
שדה הקרב תמיד עמוס אויבים. חלקם בדרגות של שדים פשוטים, אותם ניתן לקטול במכה אחת, ויש עד הבוסים שהוזכרו לעיל. המגן מוסיף רובד טקטי שעוזר להתמודד עם הסוגים השונים של האויבים, שכן אפשר גם להשליך אותו לעברם כמו פריזבי והוא יכוטל להתחפר בהם, וכך להשבית אותם לשניות ארוכות שמעניקות מרווח נשימה ואפשרות לשלוט בקרב במקום להתרוצץ ולהתחמק ללא הפסקה. וכמו במשחקים הקודמים אופן וסדר חיסול האוייבים השונים נשאר מטא-משחק של ניהול משאבים שכן הם מספקים משאבים שונים כמו תחמושת, בריאות או מגן.
הקוטל ב-Doom: The Dark Ages מרגיש חזק ועוצמתי יותר מתמיד. אם ב-Doom Ethernal הקוטל זריז כמו בלירנה פה הוא טנק של ממש – כל צעד שלו מלווה בתחושה של משקל אדיר, כאילו הקרקע רועדת תחת רגליו וקפיצות ונפילות יוצרות גלי הדף, וכך כל פעולה קטנה משדרת נוכחות כבירה. זוהי חוויה שמחזקת את התחושה שמגלמים את הכוח ההרסני והמוחלט כנגד צבאות הגיהנום. מי שירצה להחזיר את תחושת המהירות של המשחקים הקודמים יוכל להפעיל את אפשרות הריצה האוטומטית או אפילו להאיץ את מהירות המשחק, דבר שניתן לבצע באפשרויות ההתאמה האישית.
על אף הקצב המחושב יותר, הפעילות נותרה בלתי מתפשרת. זירת הקרב כאמור עדיין הומה שדים, והצורך לנהל את המשאבים תוך כדי תנועה ולנצל את הסביבה נשאר דבר חיוני. הוספת מגוון נשקים מרשים, שממשיך להפתיע כמעט בכל שלב עם כלי נשק יצירתיים והרסניים, מונעת תחושה של חזרתיות ומצליחה לחדש כל פעם.
לכל נשק, אגב, יש מצב ירי משני שמוסיף גיוון. זה מאפשר להתאים את הטקטיקה למצב ולסוגי האויבים. כך, לדוגמה, יש רובה שמרסק גולגולות של שדים ומפזר את הרסס שלהם בצורה רחבה, ובמצב הירי המשני הוא יורה באופן מרוכז וכך מאפשר להסב נזק רב לאויב בודד במידת הצורך. האתגר במשחק הוא תמיד למצוא את השילוב הנכון של נשקים ומצב ירי קריטי כדי לנקות את הזירה בצורה היעילה ביותר.
שלבים פתוחים, מכונות ענק ודרקונים
מעבר לקרבות הבסיסיים, Doom: The Dark Ages מציג מספר שינויים במבנה השלבים. אחד השינויים הבולטים הוא תוספת של שלבים פתוחים יותר. בניגוד למסדרונות הצרים והליניאריים שאפיינו את Doom, הפעם ישנם אזורים נרחבים המעודדים חקירה. מדובר בתוספת מעניינת – גם אם היא קצת פוגעת בקצב של שמאפיין את הסדרה – כאשר שחקנים אובססיביים, כמו כותב שורות אלה, מנסים להגיע לכל אותם חפצים נסתרים המפוזרים ברחבי המפה. כאן גם המקום לציין לטובה את המפה שמציגה את מיקומם של אותם חפצים כך שאין צורך להסתובב ולתור סתם כל פינה.
בין הדברים שניתן לאסוף יש דמויות שונות מהמשחק שמוצגות כבובות צעצוע או עיצובים וסגנון צבעים מיוחד לנשקים – אלו בהחלט כיפיים אך לא כל כך שימושיים, אך בניגוד אליהם יש זהב ואבני חן שמשמשים את מערכת שדרוג הנשקים.
למעשה מערכת השדרוגים מוסיפה עוד עומק למשחק. היא עשירה ומאפשרת לכל שחקן לתעדף ולחזק את הנשק האהוב עליו בהתאם לסגנון המשחק, כך אפשר לבחור האם לשדרג את הרובים, המגן או אפשרויות התקיפה השונות והשדרוגים מרגישים משמעותיים במיוחד כאשר חוזרים לשלבים הקודמים ואז ממש מרגישים כיצד הקוטל הופך למכונת השמדה עוצמתית אפילו יותר.
המשחק גם מציג שינויי קצב דרמטיים עם קטעי משחק שבהם מפעילים את מכה (Mecha), מעין רובוט לוחם ענקי, ויש גם קטעי טיסה על דרקון. הם שוברים את השגרה ומספקים חוויה ויזואלית מרהיבה ומוסיפים לאותה תחושת עוצמה גדולה מהחיים. וגם אם באופן אישי נהניתי מהם, אני נאלץ לומר שהם מעט מאטים את קצב המשחק הרגיל והמסחרר של היריות, וכך תמיד מצאתי את עצמי להוט לחזור אל הריגוש של זה, שהוא מבחינתי ליבת החוויה של Doom.
בנוסף, Doom: The Dark Ages הוא ללא ספק המשחק הנגיש ביותר עד כה. יש אפשרויות התאמה אישית רבות לממשק וגם בהגדרות המשחק, ובחירה עצומה של רמות קושי: החל מ-Easy שהם מצבים שמאפשרים לכל אחד ליהנות מהפעילות ועד לרמות Nightmare שיאתגרו אפילו את השחקנים המנוסים ביותר, כאשר יש התאמה נוספת המאפשרת לשנות הגדרות עדינות יותר כמו את חלון זמן ההדיפה ואלמנטים נוספים וכך מבטיח שכל שחקן, בין אם הוא וותיק לסדרה ובין אם הוא חדש לגמרי בעולם של משחקי היריות מגוף ראשון, יוכל למצוא את האתגר המתאים לו וליהנות מהחוויה במלואה.
ביצוע טכני יוצא מהכלל
Doom: The Dark Ages הוא חוויה ויזואלית עוצרת נשימה. ללא ספק, זהו אחד המשחקים היפים ביותר של שנת 2025: העיצוב האמנותי הייחודי, שמשלב בין מדע בדיוני ופנטזיה אפלה, יוצר עולם עשיר. האפקטים הוויזואליים של היריות, הפיצוצים, הדם והקטל, בשילוב עם תפאורה אפלה ומרשימה, הופכים כל קרב להצגה ויזואלית אינטנסיבית. מבחינה טכנית, המשחק מלוטש להפלי. בדקתי אותו באמצעות PlayStation 5 Pro, והוא רץ באופן חלק לחלוטין. לאורך שעות משחק ארוכות, לא נתקלתי בבעיות גרפיות, נפילות בקצב הפריימים או באגים שפגעו בחוויה.
נקודה אחת שבה המשחק מעט מאכזב היא באופן מפתיע הפסקול. בעוד שמשחקי קודמים בסדרה, ובמיוחד Doom (2016), הצטיינו בפסקול דינמי ואגרסיבי שהיה בלתי נפרד מהאקשן, ב-The Dark Ages המוזיקה פחות נוכחץ ואינה מגיעה לאותה עוצמה.
זה לא שהפסקול של המשחק חלש, להפך, והוא עדיין מציע מוזיקת מטאל מחשמלת שמוסיפה לאווירה, אך מורגש בחסרונו אותו ריף של גיטרה חשמלית שמתרחש בעת חיסול ראווה שמצליח לדחוף את האנדרלין מעלה בקטעי קרב אינטנסיביים.
השורה התחתונה
Doom: The Dark Ages הוא לא רק המשך ראוי למורשת המפוארת של הסדרה, אלא גם צעד נועז קדימה שמחדש ומרענן את הנוסחה המוכרת. id Software הצליחה פעם נוספת ליצור חוויה שגם מעריצים ותיקים של Doom – שהיו איתה עוד מהימים הקדומים וגם לאורך טרילוגיית מודרנית שהחלה ב-2016 – ימצאו בה עומק והנאה.
עם גרפיקה מרהיבה, ביצועים טכניים מצוינים וסיפור שמוסיף מימד למלחמה הבלתי פוסקת של הקוטל בכוחות האופל. Doom: The Dark Ages מספק חבילה שלמה שמומלצת בחום לכל חובב אקשן והוא שמוכיח שוב כי הסדרה נמצאת בשיאה, וממשיכה להגדיר מחדש את ז'אנר משחקי היריות מגוף ראשון בדרכים מרתקות ומפתיעות.
עותק הסקירה התקבל מבנדא מגנטיק והמפיצה, בת'סדה (Bethesda).
