ליאל לא רק בחרה בחוכמה בנציגי הציבור הדתי-לאומי להיות לפה לטיעונים בעד השוויון בנטל, שמזוהים לרוב עם מה שמכונה כאן (בטעות) "שמאל". להפך, היא הלכה לבתי הספר התיכוניים שבהם לומד מיטב הנוער הדתי לאומי, אל רבני המכינות (כמו מכינת עלי שהייתה לסמל ההקרבה במערכה הנוכחית), אל מעוזי הימין המתנחלי – וחזרה עם אוצר.
לראות את חגי לובר מציג בקול רוטט את תמונת בנו, סמ"ר יהונתן לובר, יהודי דתי חובש כיפה ועטור פאות, שנפל בקרב – ולבכות ביחד אתו. לראות את המורה מהאולפנה, האמא לחמישה בנים שמשרתים כולם ביחידות קרביות – ולהרגיש את חוסר הצדק באופן שלא היה מורגש לו הייתה אותה זעקה בדיוק נשמעת מפיו של נציג מרצ.
אבל זה לא היה רק המופע הרגשי, אלא דווקא הטון הענייני, המאופק, זה שהוכיח, כמו שטען האלוף במיל' וח"כ אלעזר שטרן, שחוק ההשתמטות האמיתי הוא חוק התקציב, שהדיונים בוועדת חוץ וביטחון הם בגדר הצגה, תכסיס השהייה של פוליטיקאים. בשורה התחתונה: צעיר חרדי שמתלבט אם להתגייס או להשתמט, ייאבד הרבה כסף אם… יתגייס! כן, בדיוק מה שקראתם – ההתחמקות משירות מתוגמלת בנדיבות על ידי ממשלת ישראל.
